בלוג יהדות חברה וקהילה

א. קידוש החודש כמצווה ראשונה – מדוע?

פרשת זו של ה"שאילה" הטרידה את הפרשנים, חלקם שאלו: מהי המגמה של נטילת הכלים? ואת האחרים  העסיקה הבעיה המוסרית, כיצד זה שואלים ואין מחזירים. רבים מפרשים את נטילת הכלים כפיצוי על עבודת הכפייה של כמאתיים שנה; אחרים מצדיקים זאת בכך שישראל הניחו אחריהם במצרים רכוש רב שלא יכלו לקחת אותו איתם כשיצאו את מצרים, אי לכך, הכלים שימשו תשלום לרכוש שהותירו. יוסף בן-מתתיהו, ב"קדמוניות היהודים" כותב שהמצרים כיבדו אותם במתנות הן כדי שימהרו והן מתוך ידידות של שכנים, ויש הטוענים, שזהו חוק קדום שהיה קיים גם במשפטי המצרים.

למילה "חודש" שתי משמעויות: האחת: מולד הלבנה, חידוש הירח, וראש החודש נקרא כך ממילת 'חָדָש', מכיוון שהלבנה מתחדשת, והמשמעות השנייה של "חודש" היא יחידת הזמן שבין מולד למולד, וזוהי המשמעות הרווחת בימינו; ועל הפסוק: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב א'), אמרו חז"ל "כזה ראה וקדש", כצורה זו תראו לעתיד, ותקדשו את ראשית חודשיכם. שתי מצוות כלולות בפס' זה: האחת, שיש לקדש את החודש עפ"י ראיית הלבנה בחידושה, והשנייה שחודש ניסן, חודש הגאולה, הוא שיפתח את סדר חדשי השנה.

מדוע המצווה הראשונה שנתן הקב"ה עוד במצרים היתה מצוות קידוש החודש וקביעת ניסן כראש החודשים? עונה הרמב"ן: חשוב לזכור את החודש הזה כ"ראשון לחדשי השנה" כדי "שימְנו אותו ישראל חודש ראשון, וממנו ימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר... כך הַזכירה ביציאת מצרים..... אם כן, כשנקרא לחודש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה" (בדומה למה שאנו מונים יום ראשון, שני...בשבת). עבד זמנו אינו בידו, אין דורשים ממנו חשיבה ובחירה,  ואין מטילים עליו אחריות, כי  כל כולו משועבד לאדונו. במשך כל השעבוד במצרים לא הוזכר דיבור, רצון, או זמן, כי לא היתה משמעות לא לאדם, לא  לדיבורו ולא לזמנו. מעתה – כאשר העם עומד להשתחרר, מעניקים לו את הנכס היקר ביותר – את הזמן; מעתה החשיבה, הבחירה והאחריות היא כולה עליך, ואתה הוא המחליט מתי יחולו ראשי החודשים והחגים. ועוד לפני השחרור הפיסי משחרר אותם הקב"ה מ'הלוח המצרי', ודווקא עוד בהיותם במצרים, ומעניק להם חירות מחשבתית, בחירה חופשית ויכולת שליטה בזמן בניהול חייהם, וכך יהיו כשרים לקדש את הזמנים, כפי שה' קידש את השבת (ולכן אנו מברכים 'מקדש ישראל וראשי חודשים/והזמנים'). ללא המהפך המחשבתי הזה לא תיתכן קבלת עול תורה ומצוות; וממילא לא יהיה תוקף לשכר ועונש, אם אין בחירה חופשית. ראש החודש והמועדים הם הזמן שבו נועדת כנסת ישראל עם השכינה, אמנם הם נקראים מועדי ה', אך 'אשר תקראו אותם' – אתם תקבעו את החודשים והמועדים; ובכך אתם מחברים ארץ לשמים, תורה שבע"פ אל תורה שבכתב,  ומכריזים על חירות מחשבתכם ומראים לעיני כול: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"; 'איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הווי אומר זה חישוב תקופות ומזלות'. ישראל עוד בהיותו במצרים קיבל שליטה על הזמן, ורק בגלל  היותו מעל למזל, וממילא מעל לזמן, הוא גבר על כל האימפריות שנשחקו עם הזמן;  ובכל 'חודש' התחדש עם ישראל, למרות שנראה כאילו נעלם מבימת ההסטוריה, ושב בתשובה, כמו שהלבנה שבה אל ראשיתה, ונגאל מן החטא ומן הרוע. ואם סדרי הזמנים וקידושם מסורים בידי ישראל, הרי שהכול מסור בידינו - פריבילגיה שניתנת רק לעבדי ה';  וכפי שמסכם זאת משוררנו הלאומי ר' יהודה הלוי: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲ-דֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי".

ב. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (י"ב ל"ה)

"שאילה" שלא על מנת להחזיר

פרשת זו של ה"שאילה" הטרידה את הפרשנים, חלקם שאלו: מהי המגמה של נטילת הכלים? ואת האחרים  העסיקה הבעיה המוסרית, כיצד זה שואלים ואין מחזירים. רבים מפרשים את נטילת הכלים כפיצוי על עבודת הכפייה של כמאתיים שנה; אחרים מצדיקים זאת בכך שישראל הניחו אחריהם במצרים רכוש רב שלא יכלו לקחת אותו איתם כשיצאו את מצרים, אי לכך, הכלים שימשו תשלום לרכוש שהותירו. יוסף בן-מתתיהו, ב"קדמוניות היהודים" כותב שהמצרים כיבדו אותם במתנות הן כדי שימהרו והן מתוך ידידות של שכנים, ויש הטוענים, שזהו חוק קדום שהיה קיים גם במשפטי המצרים.

אנשי הלשון מוכיחים ע"י דקדוקי לשון שאין שום גניבה בכך. ר' יונה אבן ג'נאח (בלשן ספרדי מהמאה העשירית), טוען שהשאילה משמעה מתנה, כדברי חנה " וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה'" (שמ"א א' כ"ח), שהרי לא יתכן לפרש את  עניין ה"השאלה" כי אם מתנה, באשר א"א להשאיל לבורא, אלא היא התנדבה לתת אותו ולוותר עליו. רבנו חננאל מוכיח זאת מדיני שחרור העבד: "ואין זה גניבת דעת שיצווה בה הקב"ה.. והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה, שנאמר (דברים ט"ו) "וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". על אחת כמה וכמה המצרים, שהיתה אצלם עבודת ישראל של מאתיים ועשר שנה". רבנו בחיי, בשם רבנו חננאל, כותב: "חס ושלום שיגיד הקב"ה לגנוב דעת הבריות, שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם, אבל לשון "ושָאלה" - שתתן לה במתנה, שכן מצינו בגדעון (שופטים ח' כ"ד) "אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ-לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ" (ולא היה על מנת להחזיר), וכן מצינו בבת-שבע (מלכים א' ב') " שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ.. יֻתַּן אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ" - הרי מתנה שנקראת בלשון שאילה".

הרמב"ן מסכם נושא זה ורואה בכל מה שארע לאברהם אבינו "מעשה אבות סימן לבנים". כשם שאברהם אבינו ירד למצרים בגלל הרעב, ופרעה ביקש להורגו, ובגלל זה הביא ה' עליו נגעים גדולים, וכאשר שלח את שרה שְלָחָהּ בכבוד ובמתנות. כך קרה לבנים שירדו למצרים בגלל הרעב, ופרעה רצה להרוג את הזכרים, ועל כן נענשו במכות מצרים, ואחרי כן יצאו משם ברכוש גדול.

בעניין זה של ה'שאילה', מובא סיפור 'פיקנטי' בסנהדרין צ"א:

... שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו (מאיתנו)! אמר גביהה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עימהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני - אִמרו: הדיוט שבנו ניצחתם; ואם אני אנצח אותם - אִמרו להם: תורת משה רבנו ניצחה אתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עימהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות י"ב) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה".