בלוג יהדות חברה וקהילה
מאחר ולתרומתו של המהרי"ץ לקהילת יהודי תימן ישנה משמעות היסטורית חשובה לכן החלטתי להקדיש פוסט מיוחד הראוי לו. המהרי"ץ היה צורף מומחה וסופר סת"ם שנודע בכתב ידו הנאה ועל זה התבססה
פרנסתו. מתוך עיון בספריו ובחיבוריו אנו למדים על עומק ידיעותיו וגאונותו בתורה. הוא היה בקיא בתנ"ך, בתלמוד, במדרשים, בפוסקים ראשונים ואחרונים,בספרות הקבלה ובכתביהם של חכמי ספרד ואשכנז. נודע בצניעותו וענוותנותו והדברים באים לידי ביטוי בכתביו. למשל בהקדמתו לסידור "עץ חיים" הוא כותב: "הנה לא נעלם מעיני עיני הדיוט, מיעוט ערכי על כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי להבין לעצמי הצורך בפירוש התפילות אשר יסדו הראשונים אנשי כנסת הגדולה...ופעמים כדי לישב את הגרסה הוכרחתי לישב הדברים על פי הקדמות המקובלים עליהם השלום, מדוחק ומלחץ אשר קרה לי...שלא יכולתי לפרשם לפי הפשט....גם לפעמים שיהיה דרך הסוד לתוספת וסייג לשמור משמרת נוסחת הראשונים ז"ל". ובמקום אחר הוא מצטנע כמתנצל וכותב: "אמר הצעיר, ראיתי לפרש לך הנה, נוסחת ברכה מעין שבע על פי הקבלה כפי שלימדונו רז"ל מספריהם הנעימים. ואף שאיני מאנשיה ולא בינת אדם לי". מכל הציטוטים הנ"ל לא די בכך שאנו למדים על צניעותו הרבה אלא גם על רגישותו כאשר הוא נוגע בעניין טעון שעשוי לקומם את השמרנים לנוסח הקדום והמקורי כהוויתו. יש מן החוקרים שנשענו על הציטוט האחרון כדי להוכיח שהמהרי"ץ לא היה מקובל אלא נדחק משום דרכי שלום לרצות את כל המחנות על רקע המחלוקת כנגד החדרת הסידור הספרדי לתימן. מנגד יש מחסידיו הרבים הטוענים שאכן הוא היה מקובל אמיתי וכל התבטאותו הייתה כדי להמעיט בערך עצמו מתוך ענווה לשמה. על כך שהוא היה מקובל בכל הקהילות היהודיות ברחבי תימן, מעידים מאות רבות של שאלות הלכתיות שהופנו אליו מכל רחבי תימן ושאת תשובותיהן שלח לכל דורש ולבסוף ריכז את כולן בספרו "פעולת צדיק". יש אף שפנו איליו בשאלות מהקהילה היהודית בהודו עמה עמד בקשרים הדוקים. המהרי"ץ התנצח בשאלות הלכתיות מורכבות עם חכמי מצרים ולא אחת עמד על דעתו בתקיפות תוך ביסוס דעתו על מקורות קדומים. בתחילת דרכו הרבנית נטה להחמיר מאוד בכל תחום ובענייני שחיטה בפרט שיהודי תימן נהגו בהם על פי דעת המקלים מפני שחסו על ממונם של ישראל. אולם לאחר שנתמנה לשוחט נתמתנה דעתו וביטל דעתו מפני דעת הרוב. למעשה ניתן לומר שבעניינים לא מעטים נקט בשיטה זו אף על פי שלא נתיישבה עם דעתו האישית, משום דרכי שלום, והלך אחר דעת הרוב, אך כל זאת בתנאי שיש מוצא הלכתי אמיתי לכך. אולם כשנגע העניין בעניינים מהותיים ובעיקרי תורת ישראל לא הסס ועמד על דעתו –דעת תורה בכל התקיפות. בכל נשוא עניין שהובא לפסיקתו ושלדעתו היה עשוי לגרום למחלוקת בקרב הקהילה היה אומר: "ואם לא יהיה העניין מתוקן אלא במחלוקת, הנני מבטל דעתי מפני דעתם ובסוד המחלוקת לא תבוא נפשי". תחום נוסף בו הוא נתן דעתו עליו, ושבדיעבד הסתבר שהייתה לו תרומה עצומה לחקר ההיסטוריה של יהדות תימן, היה המאבק כנגד כורכי הספרים שהשתמשו בספרים ישנים ועתיקים כחומר גלם לכריכת ספרים חדשים. כנגד מעשה זה יצא בתוקף רב והוכיח הלכתית שיש איסור חמור בכך משום חילול כתבי קודש. על כך כתב פרופ' רצהבי: "זעקתו של מהרי"ץ הנה זעקת אדם החרד לערכי תרבות היורדים לטמיון ובאמת מי יודע כמה שרידים חשובים מספרות יהודי תימן הלכו לאיבוד בגלל רשלנותם של הכורכים". למשפחתו של המהרי"ץ היה ביכנ"ס פרטי שהוקם ע"י זקנו לאחר גלות מווזע ,ובהיותו כבן 42 גזר המלך המוסלמי שונא היהודים אלמהדי עבאס להחריב את כל בתי הכנסת ברחבי העיר צנעא ובכללם בית כנסת זה. על רקע אירוע היסטורי חיבר המהרי"ץ שלוש קינות המתארות גזרה זו ובאחת מהן נשא תפילה ותקווה שיבנו מחדש. אכן, לאחר 30 שנה שוחד אותו מלך ונתרצה להתיר ליהודים לבנות מחדש את בתי הכנסת. מהרי"ץ פדה מחדש את הקרקע עליה היה בנוי בעבר ביהכנ"ס המשפחתי ומכספו הפרטי בנה אותו לכל דורש. בית כנסת זה נשאר נחלת המשפחה עד חיסול גולת יהודי תימן והיה מהמרכזיים והמפורסמים בבתי הכנסת שבעיר צנעא "כניס בית צאלח". בצוואתו שנשתמרה כתב לבניו בעניין זה: "בני צריך שתדעו כי ישובה (של ביהכנ"ס) תלוי בנמיכות רוחכם לפני קהל ה', תעשו עצמיכם כאסקופה הנדרכת ותחשבו הקהל לאדונים לכם ואתם לעבדים להם...ובזה יהיה שלום רב פרוש על הכל". מהרי"ץ נפטר בגיל 90 בשנת 1805 .זכותו תגן בעדינו.
