בלוג יהדות חברה וקהילה

אנו קוראים בפרשתנו: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (כ"ה י"ט-כ'). שאלות מספר מעורר קטע זה: א. מה היתה צורת הכרובים? ב. לאיזו מטרה ציווה הקב"ה להכניס כרובים בקודש הקדשים? ג. איך ייתכן ציווי כזה, כשיש איסור של "לא תעשה לך פסל", ובמיוחד באתר שבו שורה השכינה? תשובות רבות ניתנו, ודעות רבות נכתבו אודות הכרובים, צורתם, מהותם ותפקידם. נציג כמה מהן.

פרט למלאכת המשכן מוזכרים הכרובים עוד בכמה כתובים:

א. בסיפור ג"ע: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בר' ג' כ"ד)

ב. במקדש שלמה נקבעו שני כרובים גדולים על קירות הבית, על דלתותיו, על הפרוכת ועל המכונות (מל"א פרקים ו', ח'; ובמקביל בספר דבה"י).

ג. בחזון המרכבה של יחזקאל (א', ה'-י"ד) מתוארות החיות הנושאות את מרכבת ה'; ובחזיון המקדש (פרקים ט'-"א) – אותן החיות נקראות בשם כרובים.

ד. פעמים מספר במקרא בא הביטוי 'יושב הכרובים' ככינוי לה'. גזרון המלה 'כרוב' מוטל בספק, ורבו ההשערות:

א) בחילוף סדר האותיות – כרוב=רכוב ("וירכב על כרוב ויעף" – תה' י"ח י"א).

ב) בחילופי כ/ק –כרב/קרב – המלאכים הקרובים לה'.

ג) בארמית 'כרב'='חרש'; ומכאן שהכרוב דמה לשור חורש.

ד) לפי מסורת חז"ל הכרובים שעל הארון היו דומים לשני תינוקות – נער ונערה, שהיו להם פנים וכנפיים; 'רביא' בארמית 'נער' (והנקבה: 'מי יש לו ריבה כזאת'...), ורואים במלה כרוב=כ-רביא, ז"א – כמו נער.

לסיכום – עפ"י התיאורים הפלסטיים של יחזקאל הרי הכרובים היו בריות בעלות כנפיים, עומדות על רגליהן, ודומות במקצת גופן לבני אדם ולהן מספר כנפיים.

מה היה תפקיד הכרובים שבמשכן?

א. הכרובים – אמצעי להשראת השכינה בישראל

כותב הראב"ע (כ"ה מ'): "כל כרוב נעשה לקבל כח העליון, גם בעבור שילמוד המשכיל". לפי דעתו הכרובים תפקידם לקבל כח עליון. דבריו אמורים על מכלול המשכן שלדעתו הוא בנוי במתכונת העולם העליון. ומכאן כי מה שציין שהאדם ישכיל הכוונה היא – שילמד על מבנה העולם ודרכי השלמות לנוכח ההתבוננות שלו במשכן ובכליו; הכרובים משמשים כלי להעברת כוחות שמקורם בעולם העליון אל העולם התחתון, עולמם של בני האדם. כוחות אלה מיועדים בעיקר לאדם המשכיל, המסוגל לקלוט אותם באמצעות כלים של העולם האמצעי, שהוא המשכן המתווך בין הכוחות הא-לוהיים לבין בני האדם. קרוב לדעתו הוא ר' יהודה הלוי, המציין במיוחד את תפקידו של המשכן ככלי להשראת השכינה בקרב עם ישראל. ומוסיף הרמב"ן, כי הכרובים במקדש דומים לכרובים הסובבים את כיסא הכבוד והמרכבה, על פי תיאורם בספר יחזקאל פרק א'; וכך הוא כותב (כ"ה כ"א): ' ...כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אוָעד לך שם ואשכין שכינתי עליהם ודברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים בעבור שהוא על ארון העדות, והנה הוא במרכבה אשר ראה יחזקאל ... ולכך נקרא יושב הכרובים, כי היו פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד'. המקדש דלתתא דומה להיכל ה' דלעילא , ותפקיד הכרובים להוות מעין 'תחנת קליטה' לשפע הא-לוהי המוזרם מכסא הכבוד, והם משמשים כ'הר סיני נייד'.

ב. הכרובים כמשקפים יחסי הקב"ה וישראל

במסכת בבא בתרא (צ"ט ע"א) נאמר: "כיצד הן [הכרובים] עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: "פניהם איש אל אחיו", וחד אמר: "פניהם לבית". ולמאן דאמר "פניהם איש אל אחיו", הא כתיב (דבה"ב ג' י'): "ופניהם לבית"? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום''. יוצא שהמדרש אינו רואה בכרובים קדושה עצמית או ישות עליונה, אלא הם מכשיר המאפשר לעם ישראל לדעת אם הקב"ה מרוצה ממעשיהם. מדרש אחר עומד על צורתם של הכרובים – זכר ונקבה חבוקים – המהווה ביטוי לקשר האינטימי שבין הקב"ה לכנסת ישראל. ומוסיף בעל 'העמק דבר': 'להורות על האהבה העזה כמו שהחתן מביט על הכלה ונהנה מראייתה'. בדומה לקשר האינטימי שבין הדוד ורעייתו, כך עומק הכמיהה ההדדית שבין ה' לעם ישראל – 'אני לדודי ודודי לי'.

ג. הכרובים עפ"י שיטת הרמב"ם

לרמב"ם גישה שונה לחלוטין. דעתו היא שהכרובים באים להזכיר לבני ישראל את קיומם של המלאכים, שהוא אחד מיסודות האמונה; והכרובים שלמטה יחזקו את האמונה שיש כרובים למעלה. הרמב"ם סובר, שהכרובים המופיעים ביחזקאל, ואלה המופיעים בגירוש האדם מגן עדן לא קשורים לכרובים שבמשכן. הכרובים ככלל משמשים כלי להעברת כוחות שמקורם בעולם העליון אל העולם התחתון, עולמם של בני האדם. הוא מביע את ההשקפה, שהמלאכים מהווים את מכלול הכוחות שבאמצעותם הקב"ה מנהל את עולמו ("עושה מלאכיו רוחות"), והם המתווכים בין הקב"ה לבין היקום כולו, הן בניהול חוקי הטבע והן בהעברת הנבואה לנביאים, מעין 'תחנת תמסורת' המתווכֶת בין הקב"ה לבני האדם (המלאך נקרא 'שכל הפועל'). באשר לכרובים – הוא רואה בהם צורת שני מלאכים, ותפקידם לבסס את מציאות המלאכים בדעת ההמון, ועי"כ ישיגו בשכלם את מציאות ה', שהוא המקור לנבואה ולתורה, ויבטלו כל מחשבה על עבודה זרה. ואמנם לשם כך היה מספיק כרוב אחד, מלאך אחד; ומדוע נצטוו על שניים? ועונה הרמב"ם, כי לוּ היה כרוב אחד היו עלולים לחשוב שהכרוב מסמל את הקב"ה בעצמו, והיו טועים לחשוב שיש לעבוד את הכרוב עצמו; ולכך הורה הקב"ה על שני כרובים, באשר העם חדור בדעה על אחדותו וייחודו של הא-ל, וממילא לא יבואו לידי טעות.

ד. לימוד מוסר מהכרובים

חכמי המוסר שואלים: מדוע פירש"י את המלה 'כרובים' באופן שונה בשני מקומות; בסיפור ג"ע – 'מלאכי חבלה', ואילו בפרשתנו – 'דמות פרצוף תינוק היה להם' ? ועונים, כי כאשר נותנים לילד חינוך טוב וראוי, עשוי הוא להיות כמו הכרוב הסוכך בכנפיו על ארון הקודש; ואולם כשאין מחנכים אותו לתורה ולמעשים טובים, כשמרחיקים אותו מארון הברית, הוא עלול, רחמנא ליצלן, להיות פרא אדם ומלאך חבלה. ואומר ר' מאיר שפירא, שכל כלי המשכן – מותר היה לעשותם מכל מיני מתכות, בזמן שלא היה זהב – חוץ מהכרובים, שתמיד נעשים מזהב; ולֶקח יש בזה – שכאשר מדובר בחינוך הדור הצעיר, א"א לצאת ידי חובה בקטנות, בפרוטות של נחושת וכסף, אלא מוטלת על ההורים החובה להשקיע זהב דווקא... הרש"ר הירש רואה בארון העדות, בכפורת ובכרובים משולש, ו''אם ישראל ישמור בשלמות, ביציבות של זהב, בכושר המעשה ובדבקות המוטלת עליו – את התורה, הרי ששמירה זו תעשה אותו לא רק ''גוי קדוש'' אלא גם "ממלכת כוהנים''... ואז ידְמו לזוגות של כרובים: פניהם איש אל אחיו, בשלום, בכבוד ובתשומת לב, חייהם איש למען אחיו... ויחד יעלו מעלה מעלה בדרגות השלמות עד שיהיו למרכב לשכינת ה' עלי אדמות , ואז יהיה ''יושב הכרובים'' ממש – ''יושב תהלות ישראל'' ''.

משה אוסי  - 09-8335016