בלוג יהדות חברה וקהילה

זכריה שמחי או כפי שאהבנו לכנותו "זאקי",  היה, ילד שובב של השכונה, מרדן, מנהיג שכונתי וככזה, השפיע על ילדי השכונה שבה גדלתי, השכונה הצפונית בראש העין - שיכון א'. "זאקי", עלה לישראל בגיל 5, בעליה הגדולה מתימן שנקראה "על כנפי הנשרים", אביו, מורי סאלים שמחי, היה ירא שמים, עניו, צנוע שבזכות ה"מכוואט" שלו בבית הכנסת, הציל הרבה ילדים שעלו לתורה וקראו את ה"שישי" בלי שגיאה (כיסאר) ואבוי לילד ש"כאסאר" את קריאת ה"שישי" בעליה לתורה, אביו היה מצליף בו ללא רחמים, לפני קהל המתפללים בבית הכנסת של מורי "חיים בשארי".

בגיל צעיר, עוד לפני הגיע, זאקי, לגיל המצוות, התמרד, "לא עלינו לארץ ישראל, בשביל להמשיך את חיי הגלות", אמר לעצמו וברח מהלימוד אצל המורי, לחפש אתגרים חדשים. כשכל הילדים בשכונה, הלכו ללמוד בבוקר בבית ספר "אגודה" ובערב אצל "מורי מוקיטין", זאקי, שוטט ברחובות לחפש תרבות אחרת, התרבות של שנות ה-60 אשר כללה סרטי קאבוי בקולנוע ירקון, השירים של החיפושיות, האבנים המתגלגלות, הטרומולוס וזמרים ענקיים כמו אלויס פרסלי וקליף ריצ'ארד. ראש העין בתקופה זו, הייתה כולה על טהרת עולים מתיישבים שומרי דת מסורת ומורשת של יהדות תימן. השירה הייתה, על טהרת שירי שלום שבזי ועל ריקודים תימניים והלהקות היו, של זמרים תימניים כמו: אהרון עמרם, שלום צברי, יואל משה ועוד. 

זאקי, היה רק בגיל 14 אבל  הייתה לו כאריזמה, היה מבין הראשונים שהוריד את הפיאות, גידל בלורית ומשח אותה בגריז, נעל נעלי שפיץ שחורות מבריקות, למד את הריקודים הסאלוניים מיוסי דמארי האגדי, המכונה "ג'ו" והפך במהירות לרקדן מספר אחד של ריקודים סאלוניים. כאשר היה רוקד "טויסט", כולם היו מתאספים במעגל ומוחים כפיים, כינו אותו,  הרקדן עם נעלי "דון גריז" וכך, הפך למתחרה רציני של זוג הרקדנים הידועים, "חיים מליחי" ו"שפיר", שהלהיבו את הקהל בריקוד ה"דעסה" המסורתית בחתונות בראש העין.  מהר מאוד, הפך זאקי, למארגן מסיבות ריקודים סאלוניים וכל הנערים והנערות נהרו למועדון שהקימו ב"מחנה". הוא לא הסתפק בארגון מסיבות על ידי פאטיפון ותקליטים, הוא חיפש אתגרים נוספים, בארץ, החלה אופנה של להקות ששרו שירים בלועזית. זאקי, היה הראשון שהכניס אופנה זו לראש העין, הוא ארגן חברים משיכון א' והקים להקה בלי שם.  זאקי שהיה אוהד את "אלויס" קנה לעצמו גיטרה חשמלית, זו הייתה, הגיטרה החשמלית הראשונה, בראש-העין, לחבר הכי טוב שלו, "סעדיה מעודה", קנה גיטרה "באס", למרות שהיה אוהד את "קליף", "משה חסון" שכונה "רינגו", היה הסולאן של הלהקה ו"בנצי" היה על התופים. השיר היחידי שהצליחו לשיר היה "אסקימו באבאג'י" ורק צליל אחד, הצליח זאקי להפיק מהגיטרה החשמלית, צליל יחיד, שאהב לשמוע אביו, מורי סאלים  שמחי.

הלהקה, לא החזיקה מעמד ותוך זמן קצר התפרקה והגיטרה החשמלית הראשונה, נשארה בבית, יתומה.

פגשתי בימים אלה, את "זאקי" שאותו הערצנו הילדים בשכונה, כבר לא מהפכן כמו שהיה פעם, לא מרדן ולא בנדיט כמו דני האדום מצרפת. מזה 15 שנים, ש"זאקי", חזר למורשת, למסורת של אביו, מורי סאלים שמחי, עם כיפה על הראש, מתפלל בכל יום, מניח תפילין ושומר שבת.

מורי סאלים שמחי, לא זכה לראות את בנו, כך, אך הגיטרה החשמלית הראשונה שזכתה להוציא צליל מיוחד, צליל שהיה אהוב על אביו מורי סאלים בתקופת ילדותו, רואה עתה, בכל יום, את "זאקי" עם כיפה על הראש ובכל פעם שזאקי נכנס לבית, בוקע צליל מיוחד מהמיתר היחיד של הגיטרה החשמלית הראשונה בראש העין, צליל שהיה אהוב על האבא, מורי סאלים שמחי ז"ל.