בלוג יהדות חברה וקהילה

"בן לוּ היה לי" – מלחמתה של רחל בעקרותה

א. "הָבָה לִּי בָנִים" – בנים בונים הבנה – הפועל לבנות הוראתו לשים אבנים ולבנים כדי להקים בנין, ואף ה'בן' – כשמו כן הוא – מהווה אבן בניין לבניית המשפחה. עד שלא נולדו הבנים והבנות היו הבעל והאישה שתי צלעות ללא מסגרת, ובהיוולדם הם בונים את הצלע השלישית – תבנית סגורה הבונה קן משפחתי. השרש בנ"ה מופיע בתנ"ך בפעם הראשונה בהקשר ליצירתה של חוה: "וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" – כשהקב"ה נדמֶה כאן כבנאי הבונה את התא המשפחתי הראשון, וחז"ל המשילו את האישה ל-'בנין עדי עד', אשר ממנה יוצאים בנים ובנות. ומכאן יובן מצבה הטראגי של אישה עקרה, אשר ללא בנים  היא מפסיקה את הבנייה באמצעיתה. לכן נשים שלא מימשו את זכותן להורוּת זועקות, כפי שצווחה רחל: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"! (בר' ל' א'); וחז"ל דורשים: 'מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת', ומכיוון שרחל אינה מסוגלת לממש זאת היא מעדיפה את המוות. נחמה פורתא תמצא האישה כאשר בעלה יתייחד עם אמתה ויוליד ילדים, בתקווה שהיא תיבנה ממנה; וכך פעלו הן שרה ("אולי אִבנה ממנה" –ט"ז ב') והן רחל ("ואִבנה גם אנכי ממנה" –ל' ג'). ואפשר להסביר את ''ואִבָנה'' – שעל ידי האמה שתלד, תזכה אף הגבירה בבן שיבנה אותה. ובאמת זכו שרה ורחל לאחר מכן בבנים. לצד ה-'בנייה' הפיסית באה המלה 'הֲבָנה', המתארת 'בנייה' רוחנית, מנטאלית, כשבמקום הלבֵנים לבנייה יבואו כאן 'אריחים של בינה', והאדם שעמל מבחינה רוחנית ואסף 'אריחי בינה' יכול לבנות תובנה חדשה. ועל הפסוק: "וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" – אמרו חז"ל: מכאן שבִּינה יתרה ניתנה לאישה. גם הביטוי 'בין... לבין'...קשור לבינה, שהרי יכולת הבחירה וההבחנה 'בין זה לבין זה' מצריכה דעת ותבונה (לכן ברכת "המבדיל בין קודש לחול" נאמרת אחרי "אתה חונן לאדם דעת").

ב. "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן'' (ל' ב') – רגשות מתגוששים במשפחת יעקב

תמהים מאוד הפרשנים ושואלים: כיצד זה שיעקב אינו משתתף בצערה של רחל, אשתו האהובה? וכי אינו רואה  את רגשות הקנאה כלפי אחותה, לאה? ומדוע אינו עונה לה באמפטיה ולוּ על-מנת לשפר את מצבה הנפשי? ועוד, לא ראינו בשיחותיו הרבות לאורך הפרשיות שהוא מתבטא בכעס; ומאליה  עולה הסברה שאולי יעקב 'מתחזה' לאדם כועס כדי לעזור לה.

הרמב"ן מנסה להיכנס לנבכי נפשם של ה'גיבורים', ובייחוד – מה גרם ליעקב לומר דברים אלו: "ואני תמה, אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלוהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה'. ומה שאמר, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע [מתוך המדרש], וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות?... ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמור שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דיברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה.... ובעבור שדיברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה לייסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להיסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו "וישמע אליה אלוהים" (פס' כ"ב): הרמב"ן מטעים שיעקב חרה אפו בגלל הבנתה המוטעית של רחל בדבר התפילה והיחסים שבין האדם לא-לוהיו. "האל אינו עובד בשביל האדם" – אי אפשר להכריח את הא-ל לעשות רצון האדם, ואין לפנות אליו כפי שפונה עובד האלילים בעזרת קסמים ולחשים. לבטח התפלל יעקב בעבורה, אך רחל דרשה שהוא יתפלל בעבורה במטרה להטות את רצון האל לרצונו; וחז"ל מוסיפים שתפילתם של יצחק ורבקה נעתרה כי שניהם היו עקרים ושניהם התפללו יחדיו, אבל במקרה זה, יעקב אינו עקר, ויש כאן רק זכות של אדם אחד, של רחל, ולכן תפילתו אינה נשמעת. ומוסיף הרד"ק:  "לפיכך חרה אף יעקב לפי שתלתה הכוח בו ולא בא-ל אשר לו הכוח והיכולת "עד עקרה ילדה שבעה". והיא אמרה: הבה לי בנים, אבל אם אמרה: בַקש רחמים עלי, צדקה במאמרה ולא חרה אפו בה". עפ"י זה, במידת הכעס, ניסה יעקב ללמד את רחל שהיא צריכה לפנות אל ה' בתפילה, ולא לצפות לעזרת בשר ודם:יכולה להתעצם בתפילתך, שכן תפילתך תהיה מעומק הלב, ממקום שלעולם לא אוכל אני לשאת תפילה, ולפיכך סיכויי תפילתך להיעתר גדולים יותר. ועפ"י רעיון זה מתרגם 'יונתן' : וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב בְּרָחֵל וַאֲמַר עַד דְאַנְתְּ בַּעְיָא מִנִי בְּעִי מִן קֳדָם יְיָ דְמִן קֳדָמוֹי הִינוּן בְּנַיָא וְהוּא מְנַע מְנִיךְ פְּרִי מֵעַיָא – עד שאת מבקשת ממני, בַּקְּשִי מאת ה', כי הוא מנע ממך פרי בטן.

 חז"ל מאשימים את יעקב במתן תשובה בלתי הולמת למסכנה הנתונה בצרה. אמרו בבראשית רבה (ע"א ז): אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות [הנמצאות במצוקה], חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה [שעמדו לפני יוסף במצרים]. וכרגיל מביאים חכמינו שני פסוקים דומים כדי לאשש סברתם; כאן אומר יעקב: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי", ולעומתו אומר יוסף לאחיו: "אַל-תִּירָאוּ  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי" (נ' י"ט) – מצד יעקב – דברים מעליבים ומצערים, לעומת יוסף המרגיע את אחיו הבהולים בדברי נחמה ועידוד.

אם דנים את יעקב לקולא, נראה שיעקב מתחזה לכועס כדי לעודד את רחל לפנות ישירות אל ה' בתפילה, ולא לצפות לעזרת מתווך, וכדי להיגאל מעקרותה היא חייבת לעשות מעשה. ונראה שרחל הבינה זאת, ובתור התחלה היא מציעה: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (ל' ג') – ובמקביל נושאת תפילה לה' מעומק צערה, והפסוק: "וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת-רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ-לֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (ל' כ"ב), מראה בעליל שה' שמע אליה, אל תפילתה, ובסופה ש'נבנתה' בשני בנים.
 

ג. להלן פרשנותו של הסופר מאיר שלו (מתוך 'בעיקר על אהבה', הוצאת עם עובד, (1995)

ללאה יש ארבעה בנים ואין לה אהבה. לרחל יש אהבה ואין לה אפילו בן אחד. מי תקדים להיוואש? מאיזה צד תתפרץ הקנאה לראשונה? נכון. מצדה של רחל: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה. ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים ואם אין – מתה אנוכי". אבל הזמן חולל שינויים גם ביעקב, לא רק בנשותיו. עתה, כאשר רחל באה אליו בטענות, הוא משיב לה בכעס ובגסות: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?" כלומר, אלוהים הוא שמונע ממך פרי בטן, ולא אני. את היא העקרה, ולא אני. עובדה – הרי יש לי ילדים מאחותך. כל האכזריות שבעולם צפונה בתשובה הזאת. אם אנחנו משווים אותה לתשובת אלקנה לחנה, אף היא עקרה שצרתה יולדת, נגלה נשמה אחרת לגמרי. אלקנה אומר לחנה: "לָמֶה תִבְכִּי... הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" זאת אמנם תשובה של אידיוט, אבל היא מראה לפחות על חיבה ועל טוב-לב. גם יעקב וגם אלקנה אינם מסוגלים לפתור את בעיית העקרות, אבל אלקנה מציע לחנה רגש ונחמה, ואילו יעקב כבר אינו מסוגל להתמודד עם כל עוצמת השנאה והקנאה והייאוש והמתח שרוחשים אצלו בבית. הוא לא עומד בזה. הוא פשוט לא עומד בזה. בקנאתן, מכניסות שתי הנשים גם את השפחות למעגל הפריון המשפחתי, והכול מתעברות ויולדות בבית יעקב. לאה יולדת והשפחות יולדות והכבשים והעזים, כמקובל בבית יעקב, ממליטות בקצב גם הן. רק רחל עומדת בעקרותה, ושנים עוברות עד שמתחולל הנס: "ויזכור אלוהים את רחל, וישמע אליה אלוהים, ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן" ... רחל קוראת לבנה יוסף. שם שיש לו שני הסברים. האחד: "אסף אלוהים את חרפתי" והשני: "יוסף ה` לי בן אחר". עדיין אין הנפשות הפועלות יודעות זאת, אבל התפישה שמאחורי שני ההסברים האלה תביא על רחל את מותה. הנורמות הללו, שהעקרות היא לא רק טרגדיה, אלא גם חרפה, שהאישה מוערכת בפריונה, שאהבתם של רחל ויעקב צריכה להימדד במספר הילדים ולא בשבע השנים ההן, שכימים אחדים היו בעיניו באהבתו אותה – המיתו את רחל... שנים רבות אחרי מותה נזכר בה גם ירמיהו הנביא, שהלאומנים הגסים של תקופתו רדפוהו ואסרוהו. על רחל הוא מדבר, ולא על לאה. עליה ולא על רבקה ושרה. דווקא הוא, האיש שאמר "ארור היום אשר יוּלַדתי בו", ידע לזהות ברחל את האם האמיתית, ובהשראתה העניק לנו את הפסוקים הנפלאים: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (פרק ל"א).