בלוג יהדות חברה וקהילה
בבלוג זה אנו ממשיכים בסדרת המאמרים המתארים את חגיגות שבוע החתונה הנקרא בתימנית "וַעְד אַלְעֵרֵס". פתחנו במפגשי ההכנות לחתונה ובטבילה במקווה הפעם נתמקד בתיאור סעודת הנישואין המרכזית.
סעודת הנישואין המרכזית מסמנת את אחד מרגעי השיא בחגיגות החתונה. אל בית החתן זורמים המוזמנים הרבים כשבשעות הצהרים המוקדמות מופיעות קודם הנשים, כשבידי כל אחת חבילת קמח וחומרי הגלם להכנת ה"חילבה". אפילו עצים להסקת התנורים לשם הכנת הפיתות הובאו על ידי הנשים החרוצות. ממונה מטעם בית החתן היתה מרכזת את כל הקמח, החילבה והעצים למקום שהוקצה לשם כך. מנהג זה היה רק במקרה של חתונה רגילה, אך אצל משפחות אמידות לא היו מביאים דבר. יש לציין שלאחר שהנשים השאירו את תשורתן הן חוזרות לבתיהן ורק מאוחר יותר, לקראת סיום סעודת המצווה, הן מגיעות לסעוד את ליבן.
בעיצומו של היום החמישי בשבוע מגיעים הגברים לסעודה, כשבפתח הבית מקבל אותם אחד מנציגי המארחים. וכל אחד תוחב לידו סכום כסף כמתנה לעזרת המשפחה. כל אחד תורם כפי יכולתו (כפי שנעשה יום קודם בבית הכלה). המקבל אינו מונה את הכסף, אלא מכניסו לשקית שבידו כמי שאינו רואה ואינו יודע דבר על מנת שלא לפגוע באורח. משנתמלא הבית אורחים עומד המארי ומלביש את החתן בבגד נאה ועוטפו בטלית חדשה, תוך שהקהל מלווה את טקס ההלבשה בשירי הלל.
לאחר שבירך החתן על הטלית הוא מתיישב כשמטפחת משי פרוסה על ברכיו. השמשים אצים ורצים בהגשת תקרובת הג'עלה לכלל האורחים כשהדבר מלווה בברכות. בזמן סעודת המצווה חל איסור להכניס נרגילות לעישון ובוודאי שלא עישנו סגריות כי יש בזאת משום קלות ראש. למרכז החדר מוכנס כד גדול הנקרא "כוז" כשהוא מלא עראק, ובעקבותיו באים השמשים כשבידיהם כדים קטנים של כסף או זכוכית, אותם ממלאים בעראק. הם מוזגים כוסיות, תחילה לחתן ולמכובדים ואח"כ לכל המוזמנים. הדבר חוזר על עצמו עד חמישה סיבובים. בין מזיגה למזיגה פותח המארי בשירה מיוחדת ומזמין אחד מהרבנים להצטרף אליו. שירים אלה אינם נחלתם של משוררים וזמרים, אלא שמורים לרבנים בלבד. כי זוהי סעודת מצווה שאין לנהוג בה קלות ראש. להלן סדר השירים ומה שנעשה בין כל שיר ושיר:
• שיר ראשון – "ידעתני בטרם תצרני" – שיר שכולו תפילה והשתפכות נפש לבורא עולם שבסיומו יקרא אחד השמשים להביא "ג'עלת אלחריוה" (התקרובת לכלה). השמש מגיע עם מטפחת נאה (מצר) מלאה אפונים (עטר) ואגוזים ומניחה לפני החתן, זה מוסרה לאחד מהילדים הקטנים שלפניו, שמוליך את התשורה לכלה. בתום טקס זה, משחוזר הנער מתחיל הרב:
•שיר שני – "חתני מה מאוד יקרה מנתו". זה שיר שבח והלל לחתן ולכלתו שמושר על ידי כל הקהל בצותא. בסיומו נושא המארי ברכה מיוחדת לחתן ואז נעשית אתנחתא קלה מהשירים וממשיכים לסעוד. לאחר מספר דקות פותח שוב המארי:
•שיר שלישי - "שמע האל ענני בתפילה" שכולו תפילה לבורא עולם והמחשת אפסותו של האדם ביחס לבוראו. בסיומו של שיר קצר זה עומד החתן ומוזג משקה חריף לכל אחד מהמוזמנים ומשגר את המשקה אליהם באמצעות השליחים. הרב מסיים:
•בשיר חתן רביעי "חתן תנא הודך עלי כלה" שמשמעותו נאמנות, כמיהה ואהבה בלתי מסויגת מצד החתן כלפי רעייתו.
לאחר שיר זה מסיימים במספר "הללות", שהן למעשה הרעפת ברכות לבעל הבית, לחתן ולכלה ולמסובים כולם. מיד מצווה המארי "לפלפו" – שפירושו: איספו הכל מהשולחנות. משנוקו השולחנות כולם נוטלים ידיים והחתן מברך "המוציא" ומחלק מהפת לכולם. כולם סועדים מארוחת הבשר העסיסי המטובל במרק ובתוספת חילבה. כולם סועדים את ליבם לא מתוך גרגרנות ו"חזירות", אלא במתינות ובדרך ארץ כיאה למעמד מכובד. בסיום הארוחה המארי אומר דברי "טעם" (דבר תורה מעניני דיומא) אומרים מספר מזמורים רלבנטים ומברכים ברכת המזון עם תוספת ברכת האורח ושבע ברכות. בסיום נפרדים מהחתן בברכת "אלוהים יבנה ביתך" והוא עונה לנשוי "ביתך לא יחסר" ולרווק "ביתך יבנה". ביציאה מהבית מזלף אבי החתן על המוזמנים היוצאים "מי ורדים" ואומר להם "ברוכים תהיו" והם עונים "ואתה ברוך ". רק אז נכנסות הנשים למסיבתן וסעודתן בליווי מוסיקלי של שירת נשים, ומאריכות בישיבתן עד חשיכה.
החתן נפנה לחדרו בליווי שושביניו, חמיו וקרוביו – לעישון נרגילה ולעיסת "קאת". עד זמן תפילת מנחה. לאחר תפילת המנחה חוזר חמיו לביתו. ולפנות ערב פונה החתן בלווית שושביניו, לבית חמיו על מנת להזמינו לסעודת ערב בבית החתן, מעתה יקרא החתן לחמיו בשם "עמי" (דודי) ולחמותו בשם "עמתי" (דודתי). מערב זה ואילך, במשך שבעה ימים נערכים ימי משתה ושמחה בבית החתן ועל כך בגליון הבא.
בתמונה: חתן וכלה, צנעא, שנות ה30
בבלוג הבא נתאר את שבעת ימי ימי משתה ושמחה בבית החתן. לבלוג הקודם על חגיגות שבוע החתונה הנקרא בתימנית "וַעְד אַלְעֵרֵס" לחצו כאן.
