בלוג יהדות חברה וקהילה
מדינאי והוגה דעות
דון יצחק היה בן למשפחת אַבְרַבַנְאֵל, שייחוסה הגיע עד לדוד המלך, והגיעה לספרד לאחר חורבן ביהמ"ק הראשון. למשפחה היה חותם מיוחד ומגילת יוחסין של שבט יהודה. רבנו דון יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437 ונתחנך תחת השגחת אביו, שהיה "איש רב פעלים ושר המלך". למד תורה מפי גדולי הדור, והיה בעל השכלה רחבה בחכמת ישראל ובחכמה חיצונית, וכבר בנערותו חיבר ספרי הגות. הוא החל לכתוב פירוש לספר דברים בשם "מרכבת המשנה", אך נאלץ לעזוב את עבודתו הספרותית בגלל עבודתו כמנכ"ל אצל אציל פורטוגלי, אשר רכושו ועסקיו השתרעו על שליש מכל שטחה של פורטוגל, ולאחר מות אביו נתמנה לשר אוצר. דון יצחק סייע לפדיון 250 שבויים יהודים, אשר נמצאו במרוקו. הוא אסף כסף לפדיונם, דאג למחסורם במשך שנתיים, עד אשר נקלטו חזרה בספרד. בגלל עלילת שווא של קשירת קשר נגד המלך נאלץ לברוח וביקש מקלט בטולדו שבספרד. הוא חידש את כתיבת הפירוש לתנ"ך וסיים את חיבור הפירושים לספרים: יהושע, שופטים ושמואל. במהלך החיבור של פירושו לספר מלכים נקרא על ידי המלכים הקתוליים פרננדו איזבלה, שמינו אותו לשר האוצר של הממלכות קסטיליה וארגון. בתפקיד זה שֵרת שמונה שנים. למרות המדיניות האנטי יהודית ששררה בחצר המלכות, ואף שמעמדם של היהודים התערער, וכבר החלו הגירושים – הוסיף דון יצחק לעלות לגדולה.
בשנת 1492 ניסה ר' אברבנאל לפעול למניעת גירוש ספרד. הוא התחנן לפני המלך והמלכה להשיב את הגזרה, והבטיח להם סכום כסף עצום בתמורה, אך הם סירבו לשמוע לו. באותה שנה בתשעה באב נחתם צו הגירוש נגד היהודים ושלילת רכושם, אלא אם כן ימירו את דתם.
הנה מה שכתב במבוא לפירושו בספר מלכים: "בעת היותי בחצר בית המלך יגעתי בקראי, ניחר גרוני. דיברתי אל המלך, במו פי אתחנן לו לאמור: 'הושיעה המלך, למה תעשה כה לעבדיך? הַרבה עלינו מוהר ומתן'... אך המלך אטם אוזנו משמוע, והמלכה עומדת לימינו לשטנו... וישמעו העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ובכל המקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אֵבל גדול ליהודים. ותהי חרדה גדולה..., ויאמרו איש אל אחיו: חזק ונתחזק בעד דתנו ובעד תורת א-לוהינו... אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו וָמַתנו; לא נחלל בריתנו, ולא נסיג אחור לבנו, ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו. גָלינו בלא כח שלוש מאות אלף רגלי ביום אחד אל אשר היה שם הרוח ללכת הלכו, ומהם שׂמו בים דרך ונתיבה במים עזים. וגם יד ה' היתה בהם להמיתם ולאבדם, כי רבים בני שוממה, לעבדים ולשפחות נמכרנו, ורבים טובעו, ויישארו מעט מהרבה. יהי שם ה' מבורך!"
הוא יצא לגולה בראש אחיו, ובא לנאפולי, שם קיבלו היהודים מקלטו. מושל נאפולי מינה את דון יצחק לשר אוצר; ואולם הוא לא ישב ישיבת קבע בשום מקום, ונאלץ להימלט לסיציליה וכל רכושו הוחרם. ולאחר תלאות התיישב בוונציה, שם גם נפטר בגיל 71.
אמריקה בוחרת באברבנאל
בשנותיו באיטליה התמסר להשלמת הפירוש לספרי התנ"ך. יצירתו היתה לאחד הנכסים החשובים בפרשנות המקרא. גישתו המיוחדת היתה בכך שמצא לנכון להסתייע בלימוד אורחות החיים והליכות המדינה, ולא עסק רק בדקדוקי השפה וההגיון. הוא הצליח לתאר את חיי העם היהודי בארצו, הליכותיו, מנהגיו ומשטרו. הוא דיבר כנגד השיטה המלוכנית ובעד השיטה הדמוקרטית, דבר מדהים מפי אדם ששירת מלכים שנים רבות כל כך, אבל אולי נבע הדבר מהיכרותו העמוקה עם פגמי השיטה הזאת. אברבנאל מתפעל מהמשטר הרפובליקני וממליץ עליו, כי הוא מפזר את הכח בין המנהיגים והמוסדות השונים (ביזור=דצנטרליזציה), וכן כי יש עליהם אימת הביקורת ובחירות אחת לכמה שנים. ספריו תורגמו לשפות אירופה, והוא השפיע רבות על החשיבה הנוצרית; והאומה האמריקאית בראשיתה אימצה את רעיונותיו של אברבנאל ובחרה במשטר הרפובליקאי ולא במשטר המלוכני שהיה מקובל באירופה (אביו של 'ביבי', פרו' בנציון נתניהו כתב ספר מקיף על אברבנאל).
גישתו הפרשנית
הוא הכיר גם את פרשני המקרא הלא-יהודיים ושילב את פירושיהם, כאשר מצא לנכון. בפרשנותו הציג אברבנאל שלושה חידושים עיקריים: א. הקדמות מקיפות לספרי התנ"ך, ובהן דן בחלוקת הספרים, בתוכנם, בזהות מחבריהם ובזמן כתיבתם ב. השוואת החברה הישראלית המתוארת בספרי המקרא לחברה ולהיסטוריה של אירופה בזמנו, בעיקר בכל הקשור לראשית המלוכה בישראל. ג. התנצחות עם הפרשנות הנוצרית למקרא לצד נכונות להשתמש בה במקומות המתאימים. באשר לתורה – את ספרי התורה הוא מחלק ליחידות לפי העניין, לא לפי פרשיות השבוע, ולפני כל יחידה הוא מעמיד שאלות אחדות ברצף, ואח"כ עונה עליהן. כ-20 מספריו הגיעו לידינו.
"ואלה המשפטים"
אברבנאל סובר שרובה של פרשת משפטים היא בעצם פרטים ותולדות של עשרת הדברות: 'וכאשר ישראל לא רצו לשמוע עוד מפי הגבורה התולדות מהדיבורים (עשרת הדברות) ההם, ולא השכר שיגיעם בשמירתם, הוצרך, יתברך, לצוות את משה שֶישים לפניהם אלה המשפטים'. ומוסיף, שֶאל נחשוב שאלֶה מצוות מחודשות, אלא ציוויים שנכללים בעשרת הדברות; לכן באה וא"ו – 'ואלה' – להראות על הקשר לדיברות. ומכיוון שעשרת הדברות נסתיימו במצוות שבין אדם לחברו, התחילה הפרשה בהן:
א. המצוות הנכללות בתוך 'לא תרצח' הן המצוות הפותחות ב"כי תקנה עבד עברי" ועד "כי יפתח איש בור" (כ"א ל"ב), באשר הם עוסקים בחיי העבד; לומר לך שאם לא תעשה כן, דומה אתה לרוצח אדם בעודנו חי.
ב. מצוות "לא תגנוב" פותחות ב"כי יפתח איש בור", ומסתיימות ב "וכי יפתה איש בתולה" (כ"ב י"ד) – וכל שמונה המצוות האלה עוסקות בדיני הפסד ממון חברו.
ג. חמש מצוות נזכרו עם "לא תנאף" מ"כי יפתה" ועד "אם כסף תלוה" (כ"ב כ"ג).
ד. 4 מצוות כלולות ב"לא תחמוד" – מ"אם כסף תלוה" ועד "ואנשי קדש תהיון לי" (כ"ב ל') – 'כדי להזכירם שהמשפטים הא-לוהיים מחייבים אותם להיות קדושים, ושלא יימשכו אחר אכילת השקצים, ולכן סיים במצוות "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". ולאחר שסיים את הלוח השני חזר אל הלוח הראשון, 'ולא הוזקק לדבר דבר מדיבור "אנכי ה'", כי היא הודעת ה'; ובאשר לדיבר "לא יהיה לך", הוא כבר נכלל במצוות בני נח, וכן הוא הוזכר במצוות "זובח לא-להים יחרם (כ"ב י"ט). ולכך התחיל מ"לא תשא", והזכיר 10 מצוות הפותחות ב"לא תשא שֵמע שוא" (כ"ג א') והאחרונה "וגר לא תלחץ" (כ"ג ט'). באשר לדיבר "זכור את יום השבת" – הזכיר את השמיטה (כ"ג י'-י"א), שיש בה הקבלה לשביתה בשביעי כמו השבת. את "כבד את אביך" לא הזכיר כאן, כי כבר כתבוֹ לעיל "ומכה/ומקלל אביו ואמו" (כ"א ט"ו ט"ז); והתורה הוסיפה את שלושת הרגלים (כ"ג י"ד י"ט), כי המועדים כלולים בדיבור "זכור את יום השבת".
