בלוג יהדות חברה וקהילה
אע"פ שמסורת ההגייה שלבני תימן היא בבלית ביסודה ולכן אינה תואמת ואינה צריכה להתאים למפעל בעלי המסורה מדבי ר"מ בן אשר ובן נפתלי, לא נמנעו בני תימן לקלוט מנהגים ארץ-ישראליים כשהוד קדומים חופף עליהם (כאחיזה בציציות בק"ש וכדו') האם כזו היא המשמעות הייחודית שהוענקה לסנדק הברית בקהילות ישראל? התשובה היא- לא. ונבאר: המנהג לצרף למעמד המילה "כסא של אליהו" נזכר כבר בפרקי דר"א פ"כט (רמב"ם יחס מדרש זה לר"א הגדול, אך במחקר מקובל שנתחבר במאה ה-8 אע"פ שלעתים מקורותיו קדומים בהרבה. גם ניכר בו פולמוס אנטי-מוסלמי שם נאמר שאליהו התלונן על שהעם מפר ברית ובתגובה ענהו ה': "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים (לשון זו שלדרשן מורה על מנהג מקומי נפוץ בלבד) 
לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית- שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית"עכ"ל. אך אין מכאן ראיה לקדימות מנהג הסנדקאות בישראל, כיון שעל הכסא הרם לא ישב הסנדק כנהוג בימינו, כמו שגם את כוסו של אליהו בליל הסדר לא שותה עורך הסדר אדרבה, יש להניח שכסא זה נותר ריק שכן סתם מלאכים אינם נראים לעין האנושית.
וכך נהגו בצנעא להניח הכסא בפתח האולם והסנדק לא ישב עליו (הליכות תימן עמ' 225) ומהרי"ץ כתב שהניחו כסא של אליהו בשמאל הפתח, משמאל למוהל, כך שהנימול בין הימין שבו המזוזה, לבין כסא של אליהו(ע"ח).
בס' הערוך שלפנינו נמצא כתוב בערך סינדקוס "הביא מילה זו בעל הילקוט...פי' בלשון יווני ורומי פטרון ופרקליט" ופשוט שלשון זו היא הוספה מאוחרת ואינה מדברי הערוך שלא הכיר החיבור ילקוט שמעוני שנערך במאה הי"ג, שנים רבות אחריו.
וכבר העיר ר' אליהו בחור (המאה הט"ו) בס' התשבי: "נוהגין לקרוא למי שמחזיק בן חבירו למולו סנדק, ולא מצאתי הלשון הזה בשום מקום, גם בעל הערוך לא הביאו. והלועזים קורין לו בעל ברית".
אך כן מצאנו לפנינו במדרש תהילים מאוחר למזמור לה עה"פ "כל עצמותיי תאמרנה"- הולך הדרשן ומונה מצוות הנעשות בכל איבר ואיבר בגוף: הצפרנים- בהם להסתכל אור להבדלה...כרעים- כריעת ברכיי לתפילה. בברכיי- אני נעשה סנדיקוס לילדים הנימולים".
חכמי דרום צרפת כהראב"ד (השגותיו על הל' מילה ג,א-סנדקוס) והמאירי מכנים את זה שהתינוק מונח על ברכיו "סנדק". יש להניח שגם קודם לדברי האור זרוע הנ"ל במאה הי"ג, תרו בני המשפחה אחר סנדק צדיק שראוי לתפקיד לפחות לסימן טוב עבור הרך הנולד, אך דומה שיוקרה מיוחדת קיבל התפקיד במאה הי"ד עת כתב מהרי"ל בשם רבו: מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית, והוא קרוי סנדיק בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר- גדול מצות בעל הברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטרת לשמים. ומאותו טעם כתב רבנו פרץ ע"ה מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר משום דאיתמר...כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שנה עוד לעולם, מפני שהקטורת היה מעשיר. ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל...מקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל" עכ"ל.
יש לזכור שבמדרש ב"ר הקדום הושוותה המילה לקטורת שכן בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו העמידן גבעה של ערלות, וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים". וגם בזוהר לך לך הובאה תפיסה זו של המילה כקרבן ושל אבי הילוד כמקריבו: "כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקודשא בריך הוא וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה, ובגין כן בעי לסדרא מדבחא למגזר עליה האי קיימא קדישא". (כלומר משום כך יש לסדר את מעמד הברית כמזבח).
השל"ה סיכם: "נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק- הוא מזבח". עד שהתקשו כמה פוסקים מדוע מצוה מן המובחר למול בברזל (הל' מילה ב,א) הרי אין להניף ברזל על המזבח? ותרצו מה שתרצו.
ע"פ מקורות אלו התפתחה באחרונים ספרות מנהגית רחבה ואף נוסח תפילה לסנדק שחיבר החיד"א:"הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לִהְיוֹת סַנְדָּק וְאֶהֱיֶה כִּסֵּא וּמִזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת הַמִּלָּה..יְ"ר שֶׁאהיה מִזְבַּח כַּפָּרָה...וּבִפְרָט מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי בִּירֵכִי וּבְאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ" (מתוך ספרו עבודת הקודש). והיו שנהגו לקנות זכות מצוה זו בדמים. אף הסנדק נמנה בכלל "בעלי הברית" יחד עם אבי הבן והמוהל, להתיר לו להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים (ילקוט יוסף).
באשר למנהג תימן מהר"י קאפח בהליכות תימן (שם) מתאר שהנימול הונח ע"ג כרים שהונחו ע"ג מגש "האב מוסר את הילד למוהל היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה". ואע"פ שמהרי"ץ בע"ח העתיק לשון הרמ"א: "ונוהגים לחזר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק ויפה כח הסנדק מכח המוהל.." ע"פ התרשמותי הדלה נראה לי שיהודי תימן נמנעו מלייחס לסנדק משמעויות רוחניות וסימבוליות מוגזמות, ואף לא היתה דעתם נוחה בראיית הסנדק כפטרון או שליח של הילד, אלא העדיפו להיצמד למקורות הקדומים מהם נעדרות לחלוטין משמעויות אלו. כדרכם התרכזו בעיקר וקיימו את המצווה בהידור רב כשהתינוק עטוף בבגדים מקושטים ובשפע סגולות להצילו מן המזיקין (הליכות תימן שם) התפללו לשלומו: "ותהי קצא לעקתיה לרחמא עלוהי" ולשלום היולדת: "יסי יתה מרי שמיא וירחם עלה".
