בלוג יהדות חברה וקהילה

א. הארי שבחבורה

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג כ"ד) – המדרש ובעקבותיו רש"י מוציאים את הפס' מפשוטו: כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין. "לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף" – בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים. מה ראו חז"ל להוציא את הפס' מפשוטו? נראה שכוונתם לומר שהגבורה הגופנית של הארי מוּנעת מכוח מוטיבציה רוחנית, ובלעדיה אין הארי מסוגל להתרומם מרבצו. וכך עמ"י – רק בהיותו דינמי, בעל כוח רצון ועז פנים, חוטף מצוות ומתפלל – רק אז יקבל את השמירה מאת השם ויגבור על אויביו כמו הארי. בכוח הרוחניות יתרומם ישראל להיות 'הארי שבחבורה'. ומכאן שאב ר' יוסף קארו את הרעיון לפתוח את דבריו ב'שולחן ערוך': "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבוד את בוראו, שיהא הוא מעיר את השחר".

ב. מעשהיה

"לך עם האנשים" (כ"ב ל"ה) – על פס' זה מביא רש"י את דברי המדרש: בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו; לך עם האנשים, כי חלקך עימהם וסופך להיאבד מן העולם.

מעשה בצדיק וגאון, ר' משה, משגיח בישיבה. כשהיה בן שמונה, הוא חלה במחלה קשה. הביא לו אביו את טובי הרופאים, פנה לרבנים, אמר עליו תהלים, ולבסוף אמר: "תראה, כולם טורחים לרפואתך, כולם, חוץ ממך"... "ומה עלי לעשות?" – שאל הילד. והאב ענה: "תקבל על עצמך איזו הנהגה טובה, כשתקום מחולייך; למשל, תשתדל להתפלל תמיד במניין". הבטיח ונרפא.

קיים הבטחתו; גדל בתורה וביראה, ונעשה משגיח בישיבה. הישיבה גדלה, והמקום הפך צר מהכיל. תכננו לבנות בניין חדש, והרב נתבקש לאסוף תרומות בארה"ב. הסכים, ופנה למשרד נסיעות בשאלה האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבנו, כאן משרד נסיעות, ולא ארגון תפילות... לרוב יש, אך לא נוכל להבטיח" - "אם כך, לא אוכל לנסוע". אמרו לו: "רבנו, נוכל להציע לך טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם עם שחר". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק למניין ולחזור. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו שעתיים. נטל את הטלית והתפילין, יצא מבית הנתיבות, עמד וצפה במכוניות החולפות על פניו.

לפתע עצרה מכונית. שאל הנהג: "לאן צריך הרב"? – "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמין הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע הוא לעיר כדי להתפלל במניין ומשם לעבודה. בתוך כמה דקות הגיעו לסמטה, וירדו לדירת קרקע. המארח פתח בפניו את הדלת, והוא מצא עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... התפלל הרב במניין, ובסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו חזרה לשדה התעופה.

כשהיה המשגיח מספר את סיפורו היו עיניו בורקות ואומר: "הביטו וראו, שמונה אנשים השכימו קום והלכו לביהכ"נ להתפלל במניין. התשיעי אמור היה לבוא מחוץ לעיר, כדרכו בכל יום. ומאין יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מא"י בדרכו לארה"ב!"... כי בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו...

ג. מדוע פתח ה' את פי האתון?

הרמב"ן נותן טעם לנס הזה (כ"ב כ"ג): להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאַלֵם (יהפוך לאילם) ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה.

ד. פינחס הוא אליהו

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה י"ב)  על פס' זה כותב הספורנו: מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כְּעִנְיַן "עושֶה שָׁלום בִּמְרומָיו" (איוב כה, ב)... וְזֶה אָמְנָם נִתְקַיֵּם בְּפִינְחָס שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים הַרְבֵּה מְאֹד מִכָּל שְׁאַר אַנְשֵׁי דוֹרוֹ, עַד שֶׁהָיָה הוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׁכַּן שִׁילֹה בִּזְמַן פִּלֶּגֶשׁ בְּגִבְעָה, שֶׁהָיָה בְּלִי סָפֵק אַחֲרֵי מוֹת יְהושֻׁעַ וּשְׁאַר "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהושֻׁעַ" (שופטים ב' ז'), וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בִּזְמַן יִפְתָּח שֶׁכָּתַב לְמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון "בְּשֶׁבֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּחֶשְׁבּון וּבִבְנותֶיהָ ... שְׁלשׁ מֵאות שָׁנָה" (שופטים י"א כ"ו). וּכְבָר סִפְּרוּ זַ"ל שֶׁפִּינְחָס לא רָצָה לָלֶכֶת אָז אֶל יִפְתָּח לְהַתִּיר נִדְרוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן לְדִבְרֵי הָאומֵר אֵלִיָּהוּ זֶה פִּנְחָס, וְהוּא עֲדַיִן חַי וְקַיָּם. ועל הרעיון שפינחס הוא אליהו – כותב המדרש (מדרש אגדה לפר' כ"ה): אמר ריש לקיש הוא פינחס הוא אליהו . אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא".  "והיתה לו ולזרעו אחריו" – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

ה. "כִּי בָרוּךְ הוּא"– על מובארכ וברכּ(ה) אובמה

השמות של חוסני מובארכ וברק אובמה – יסודם בשם העברי 'ברוך'. 'מובארכ' משמעו 'מבורך', ומצאנו שם זה גם אצל יהודי צפון אפריקה – משפחת מבורך. באשר ל'ברק' – הוא קיצור של השם הערבי 'ברכֶּה' (כמו חה"כ מוחמד ברכֶּה) –'ברכה' בעברית. השם ברק (ראוי לכתבו 'ברכּ') אובמה הוא בעצם שמו של אביו, ומקובל בהרבה תרבויות שהבן נקרא על שם אביו (כך למשל 'ג'ורג' בוש' הבן הנקרא ע"ש אביו), ושמו הפרטי של נשיא ארה"ב הוא חוסיין. יוצא מכאן ששני האישים שווים בשמותיהם – חוסני מובארכ=ברכּ חוסיין (אובמה).

מאז ומעולם נקראו האפיפיורים בכינויים מהשפות היוונית או הלטינית, ואולם מרבית השמות האלה בעצם מתורגמים או שאולים מן השפה העברית ('פאול' הוא 'שאול', ג'ון = יוחנן, פטרוס = כיפא = סלע, פיוס = צדיק, תיאודורוס = נתניהו,אלנתן). וכך גם לגבי שמו של האפיפיור – בנדיקטוס ה-16, שמו הוא תרגום של השם 'ברוך' (ובאידיש לברך = בענטשן). יוצא שברק אובמה, חוסני מובארכ ובנדיקטוס – כולם מוכתרים בשם העברי 'ברוך'. ועל כך אומר עלינו בלעם: "כִּי בָרוּךְ הוּא" – עם ישראל הוא מקור הברכות כדי  לקיים את ההבטחה לאברהם אבינו: "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

לשיעורים ולהרצאות  -  משה אוסי
Mosheossi@gmail.com  09-8335016