בלוג יהדות חברה וקהילה

הגיל הממוצע לנישואין לבחור הוא בין 16 ל-19 שנה. לפני גיל זה אין מתחתנים אלא במקרים יוצאים מן הכלל כגון: שהאב זקן או חולה מאוד ויש חשש רציני שימות או במקרה של יתומים שיש בכך בכדי להצילם מהאסלאם. בודדים נישאו לאחר גיל עשרים. לגבי בחורה גיל נישואיה הוא בין 11 ל-15 שנה ואם עברה גיל 18, סיכוייה להינשא קלושים ביותר, אלא אם כן נישאת לאלמן או גרוש או כאישה שנייה ("צרה") למי שאין לו ילדים. ההיכרות נעשית באמצעות שידוך סודי בלבד, זאת לאחר שהצליח הבחור "לצוד" בראייה חטופה מזדמנת את פני הנערה. אם מצאה חן בעיניו הוא מודיע על הסכמתו ומביע את רצונו להשתדך. הסודיות שבשידוכין נובעת מכך שאם יסרבו בני משפחת הנערה לשידוך - לא יתפרסם הדבר, שכן זה עלול לפגוע בהיכרות עתידית עם מישהי אחרת.

בתמונה: כלה יהודית תימנית בלבוש מסורתי מלווה על ידי נשים לחופתה, צנעא, תימן
התמונה התפרסמה בעיתון 'הגרוסלם פוסט'. מתוך אתר-ישראל נגלית לעין

לאחר קבלת ההסכמה מצד הורי הכלה, מוסר אבי החתן למשדך 20 ריאל, סכום הנחשב לכסף נכבד באותה תקופה. המשדך מגיע עם כסף זה לבית הכלה ומשוחח עם האב בדיסקרטיות, תוך שהוא מדבר בשבחו של החתן ומפציר באב לקבל מידיו את הכסף. עפ"י רוב האב מסכים לקבל את הכסף שמוחזק אצלו כפיקדון בלבד, ע"מ שיוכל "לבחון" את ההצעה וע"מ שלא יראה כמי שממהר להפטר מבתו במהירות. לאחר דין ודברים בתוך המשפחה ועם המשדך, מתקבלת החלטה לכאן או לכאן. בד"כ לא לחצו על הנערה ולא כפו עליה להינשא. במידה והתקבלה החלטה חיובית מתחילים במשא ומתן על גובה "דמי המוהר" (בתימנית "אַלְשַרְט" = תנאי) ומשום כך המשא ומתן בנדון נקרא "תנאים". ההסכם היה בע"פ והשיעור המקובל היה בגובה של 100 ריאל. כסף זה נמסר לאב ע"מ שירכוש באמצעותו לבתו ביגוד ותכשיטים. האב היה צריך להוסיף מכיסו כפליים ממה שנתן החתן כדי שזה יספיק לבתו למשך מס' שנים. לאחר שהגיעו לידי הסכם, נקבע מועד משוער לחתונה ויתרת דמי המוהר משולמת כשלושה חודשים לפני החתונה.

מכאן ואילך יחול נתק בין בני הזוג ע"מ למנוע "רינונים" אחריהם והנערה מוגדרת כארוסתו. בתוך תקופת ביניים זו, אם התחרטה משפחת הכלה, הם מחזירים את המקדמה על-סך 20 ריאל לבית החתן באמצעות המשדך, תוך מתן הסבר להחלטתם. במידה וצד החתן התחרט אין הם דורשים את הכסף בחזרה מחמת הבושה. יש לציין שרוב הנישואין בערים הגדולות שבתימן היו מוצלחים ואחוז הגירושין היה נמוך ביותר, זאת למרות שלא היו מקשים בגירושין. יתכן שהסיבה ליציבות זוגית זו נובעת מכך שנשים לא התערבו בין הגברים וההיפך: לא גברים בין הנשים, כך שהפרדה זו היוותה גורם מונע לבגידות מסוג כלשהו, וכל אחד היה שמח בחלקו. לעומת זאת, אחוז הגירושין בכפרים היה גבוה ויתכן שהסיבה לכך היא בגלל המספר המועט של כל עדה בכפר, שכולם הכירו את כולם והייתה מעורבות הדדית גבוהה ובשל כך היציבות המשפחתית נתערערה.

בגיליון הבא נמשיך בתיאור החתונה וחגיגותיה.