בלוג יהדות חברה וקהילה

מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמש קינות, שנתחברו לאחר חורבן בית המקדש הראשון. חז"ל מייחסים את חיבור המגילה לירמיהו הנביא, ומְכנים את הספר "מגילת קינות", וכך שמו בִשְפות אירופה Lamentationes   - קינות בלטינית. המגילה פותחת ב- "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד". 'איכה' – צורה מואורכת של מילת השאלה 'איך', והיא משמשת בַמקרא לִפְתיחת שאלה רטורית, שהיא אמירה יותר מִשּאלה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכם" – מלין משה על כובד משאו, וישעיהו קובל על הידרדרות צאן מרעיתו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". בָעברית החדשה הייתה "איכה" למילת עגה, סלנג, בַהגייה מלעילית:  פרצוף אי-כה, וגם 'פרצוף של תשעה באב'  – פנים עצובות, ומִימֵי אי-כה – לציון דבר שעבר זמנו. נעמי שמר שילבה את המילה 'איכה' בְשירהּ 'ירושלים של זהב': "איכה יבשו בורות המים", וביקשה לרמוז שלָעיר העתיקה אין חיוּת בלי היהודים שבה.

העברית החדשה התעשרה בְמגוון מילים וביטויים אחרים שמקורם בַמגילה, ואחד מהם "חדשים לַבּקרים", הנשמע הרבה בַגרסה "חדשות לַבּקרים", שמקורו בפסוק: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" – בוקר בוקר רבה האמונה בך.

ישנם ביטויים ששאלנו ממנה ואינם קשורים בהכרֵח בְּקינה או בְּאבל: הביטוי 'ירד פלאים' למשל, שאול מן הפסוק "לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים". והיום אומרים: מספר התאונות ירד פלאים, או הפעילות בבורסה ירדה פלאים. ירד פלאים – ירד ירידה גדולה ומעוררת פליאה.  ועוד כתוב במגילת איכה: "עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת"  – עינַיי אינן חדלות מלבכות ולדמוע;  "מֵאֵין הֲפֻגוֹת" – בלי הפסקה; ומכאן: הפוגה בקרבות או  הפוגה בגשמים. הצירוף 'בן טיפוחים' – אף הוא ממגילת איכה: "אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים".  לטפוח -  לגשש ולמשש, ואף להכות ביד, מן המילה 'טֶפח' – מידת רוחב כרוחב כף יד. ויש אומרים שהילדים נקראים "בני טיפוחים", כי טופחים עליהם, דרך חיבה ושעשועים. בפסוק אחר כתוב: "פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי", ומכאן לטפח בלשוננו, לגדֵל. כיום מקובלת האמרה "לא עליכם", בהוראה 'שלא תדעו צרה זו' – ביטוי זה שאול מהקינה, אלא שהוא מופיע בא' ולא בע': "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ" (א' י"ב).

"בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (ד' ב') –  'פז' הוא זהב המפורסם בזהרו ובערכו, והוא קרוב למילה הערבית 'פִצָּ'ה' - כינוי לגוש כסף, ובעברית החדשה – "ושמש פז זורחת" – קרני השמש המבריקות כעין הזהב. 'מסולָא' משמעו ששוקלים אותו ומכאן בהשאלה שהוא יקר ומוערך, ומקוננים על בני ציון שבעבר היו נשקלים ונערכים בִזְהב פז וכיום הם שווים לנבלי חרס הקלים להישבר. 'מסולא' קרובה לשורש 'סל' – כלי שמעמיסים עליו דברים.

"הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת" (ב' י"ט) – "הָעֲטוּפִים בְּרָעָב" – בימינו נֹאמר 'מתעלפים מחמת רעב'. המילה 'חוצות' משמעה מחוץ לבית, והיא כינוי לרחובות מרכזיים או לשווקים, כמו אצל  בִּלְעָם ובלק "וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת" (במד' כ"ב ל"ט), ובימינו  "קִרְיַת חֻצוֹת" כינוי ליריד בירושלים.

"נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ" (ה' ט"ז) – העטרה היא כתר המלך או מצנפת לנשוא פנים, ובהשאלה מתן הערכה וכבוד, כמו "אֵשֶׁת-חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (משלי י"ב ד'). והפסוק בא כמשל על בית המקדש שהיה מחמד עינינו. ובימינו "נפלה עטרת ראשנו" נֶאמר בהספד על נפטרים; וכן הביטוי 'להחזיר עטרה ליושנה'. נראה שה'עטרה' הקדומה הייתה עשויה מצמחי בושם ותבלינים, כפי שהיו מעטרים שחקנים ואומנים ביוון בעלֵי דפנה. כמו כן, הערבית תוכיח: עִטְר הוא בושם או צמח ריחני, ומכאן משפחת 'עַטָּאר' שהתעסקה בתבלינים, בשׂמים וצמחי מרפא (המילה 'דפנה' היא יוונית, ובתחרויות ביוון הקדומה, נהגו לעטר את ראש המנצח בזר של עלי דפנה, ומכאן הביטוי "לא נח על זרי הדפנה" – המשיך לפעול וליצור למרות שכבר עיטרו אותו בדפנה - סמל לניצחון ולתהילה).

"וַיַּצִּיבֵנִי, כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (ג' י"ב) - המילה 'מטרה' כציוּן לכיווּן יריית החץ, היא רק אחת ההוראות; ההוראה בבסיסה היא משמר ובית כלא, כפי שמוכיח השורש שהוא נט"ר, הנוטרים הם השומרים, ואת ירמיהו כלאו ב'חֲצַר הַמַּטָּרָה'.

והמגילה תרמה אף לסלנג העברי: הפועל 'להכפיש' – לבזות ולהטיל דופי באחר; ובמגילה: "הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" (ג' ט"ז). 'להכפיש באפר' – הוא סימן לאבלות, שהאָבֵל מתפלש בעפר, ובחילופי כ/ב – כפש/כבש – כאילו אמר: כבש אותי בעפר, וקרוב אליו 'כבש פניו בקרקע'.

ונסיים בדברי נחמה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" – כתוב במגילה,  ונוכל לשער שהפסוק הזה הדהד בזיכרונה של נעמי שמר כשכתבה: "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".

לשיעורים ולהרצאות  -  משה אוסי
Mosheossi@gmail.com  09-8335016