בלוג יהדות חברה וקהילה

בפרק הקודם נוכחנו לדעת שיהודי צנעא הפכו להיות פליטים החל מתחילת המחצית השנייה של המאה ה-19 בגלל רדיפתם על ידי המוסלמים. הם מצאו מקלט אצל אחיהם היהודים בערי השדה שמסביב לצנעא. אך מסתבר שגם שם לא היו חייהם קלים אם מפאת ההבדלים המשמעותיים בין רמתם האינטלקטואלית לזו של המקומיים ואם מפאת מאבקי שררה פנימיים על הנהגת הקהילה. כך או כך הבדלים אלו הביאו לוויכוחים מרים שהגיעו עד לערכאות הגויים שלא הטיבו עם אף צד.

בקריית אל קאבל ששם הייתה קהילת פליטים צנענית גדולה החיכוכים היו כה גדולים עד כדי כך שהוטל חרם על ידי הפליטים מצנעא כנגד תושביה הוותיקים שעמדו כנגדם להלן לשון החרם: "ומעתה גזרו אומר כלל ק"ק (= קהילת קודש) הנזכרים וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם בגזירת עירין ובמימר קדישין שכל אחד מהם או מזרעם או משאר תושבי ק"ק (צנעא) אשר יבא לשבת שם (בקריית אל קאבל), שלא יתקרב לאלו תועי רוח... בשום קורבה (התקרבות, יחסי חברות) בעולם וכל שכן לישא נשים מבנותיהם או להשיא בנותיו לבניהם". על חרם זה היה חתום הרב הראשי ר' סליימאן קארה. רק הוא כאב בית הדין של העיר צנעא יכול היה להטילו. לפי דבריו המניע לחרם זה לא בא מתוך נקמה או נטירה כנגדם אלא מפני שחיללו את ה' במעשיהם הרעים, בכך שמנעו מבנות ישראל את המצווה לטבול במקווה ואף הוציאו עליהן ועל בעליהן שם רע שכביכול הפקירו אותן לזנות עם הגויים בעת כיבוש צנעא, לכן על פי הדין כל המוציא שם רע על חברו אין לו מחילה עולמית. כל זה אירע בין השנים 1858-1860. מכל הנאמר עד כה אנו מבינים כי מצבם של יהודי צנעא בפרט היה בכי רע מבית ומחוץ ואין פלא שהם יחלו בכל מאודם לשינוי משמעותי מבחינה שלטונית, וקוו שאחת מהמעצמות דאז תורכיה או בריטניה יכפיפו את שלטונם על תימן ויגאלום סוף -סוף מייסוריהם. במשך כל שנות האנרכיה (1834-1872) היה מצבם בכי רע. כתוצאה מכך התערערו היסודות החברתיים והארגוניים של הקהילה. מנהיגי הדור אף תלו את האחריות של כל המצב העגום על עצמם על דרך הנאמר : "אם ראית דור שצרות באות עליו צא ובדוק בדייניו". ואכן נתקנו תקנות לחיזוק הקהל בעת ההיא על ידי הרבנים שעשו כל מאמץ לשמר את הקהילה לבל תתפורר או חלילה ימירו האנשים את דתם מחמת המציק.

גם מיודענו ר' יעקב ספיר שהיה מודע היטב למצב הקשה ניסה ליעץ לר' סליימאן קארה לפנות במכתב מתוקף סמכותו כרב ראשי לבקשת סיוע מצד המעצמות אך הנ"ל סירב מפחד שיאונה לו או למי מבני העדה רע מצד הערבים. ולמעשה די צדק הרב בסירובו כי שנתיים קודם בשנת 1857 הוא שלח מכתב כנ"ל למושל התורכי בחודידה בבקשת סיוע ומשנודע הדבר למושל המקומי נאסרו כולם ונדרש ממון רב כדי לשחררם. כך שאין חכם כבעל ניסיון ונדרשו דרכים מתוחכמות יותר לבקשת סיוע מבלי שהדבר יוודע למוסלמים. בין השנים 1860-1863 נעשו ניסיונות לייצב את השלטון אך גם הם כשלו.

בשנת 1863 אירע מעשה חמור ביותר שהוציא את היהודים משלוותם ואילצם לפנות לעזרה דחופה אצל יהודי העולם. להלן פרטי האירוע: באותה שנה הוצא ר' שלום הלוי אלשיך שהיה ממונה על בית המטבע בתימן, להורג על ידי האימאם. זאת משום שלא הסכים להטביע מטבעות על שמו של מוחסן בן אחמד כל עוד לא אושרה מלכותו כנהוג. שני אחיו שעבדו עימו במטבעה ניצלו ממוות אך שהו זמן רב במאסר עד שגויס ממון רב לשחררם. בנוסף נענשה כל הקהילה והוטלו עליה מיסים וקנס כבד ביותר. אף גזרת המקמצים הוכבדה. משהגיעו מים עד נפש ברחו יהודי צנעא לכל רחבי תימן, נטשו את בתיהם ואת רכושם הדל מאחוריהם בחפשם מקלט לנפשם. מעשי הרדיפות הגיעו לכדי כך שראשי הקילה נאסרו ועונו קשות בבתי הכלא האיומים, נשות היהודים נאנסו ולא מעט התאבדו מפאת חילול כבודן. בעקבות מכות אלו הכריזו היהודים על שני ימי צום קבועים כל שבוע בשני וחמישי. על פנייתם של יהודי צנעא לעזרת אחיהם בתפוצות נספר בפרק הבא.