בלוג יהדות חברה וקהילה

הבריאה שבפרשת בראשית לא הושלמה עד שהאדם הראשון לא נתן שמות ל'נפש החיה': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (ב' כ'); כמו כן הזוגיות של אדם וחוה לא התממשה לכדי הורות עד שלא נתן שם לאישה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה"(ג' כ'), ורק אח"כ: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ " (ד' א'). ומפליא הוא מאוד שעד פרק ה' לא מוזכר ולו פעם אחת שהקב"ה נתן לבריאה שמות. אמנם שלוש פעמים נאמר שה' 'קרא' לאובייקטים: 'לאור יום' (א' ה'); 'לרקיע שמים' (א' ח'); 'ליבשה ארץ' (א' י') – אלא שאין כאן 'קריאה בשם' אלא כפי שמציין המדרש: ה' קרא לאור וציווהו לשמש ביום, וקרא לחושך וציווהו לשמש בחושך (פסחים ב' א'); ז"א, ש'קרא' במשמעות: זימן אותו כדי לתת לו תפקיד, ורק אצל אדם נאמר 'לקרוא בשם'.

הקב"ה ייעד מלכתחילה את מלאכת קריאת השמות למלאכים, אך הם לא עמדו במשימה, ולכן: ''העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל. ואתה, מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני, מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות א-דני,שאתה אדון בריותיך. אמר ר' אחא: 'אני ה' הוא שמי' – שקרא לי אדם הראשון'' (בראשית רבה י"ז). אמנם בסיכום ''זה ספר תולדות אדם'' נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (ה' ב'), אך 'אדם' בפסוק זה אין כוונתו לשם פרטי אלא 'אדם' כללי, כדי להדגיש שאין אפלייה בין גבר לאישה ושניהם נקראים 'אדם', באשר הם דומים לקב"ה בדמיון ובדעת, ואי לכך הם זכו בבחירה חופשית.

אדם לוקח גוש סלע ונותן לו צורה על מנת לעשותו רב תועלת, בחינת כלי או חפץ אמנותי, ובכך הגוש הגולמי עולה מדרגה, ועתה יש לו משמעות עבור האדם. כך גם לגבי קריאת שמות; ישנה פה אמירה שלי כנותן השם, שהדומם או החי שלפני מובדל מחבריו ואני מעלה אותו לדרגה של זהות, הוא הופך אצלי למושג, וכל אימת שארצה אותו 'אקרא' לו אלי, כך שיש כאן חיברות והתקשרות של השניים זל"ז; ועל זה ייאמר: 'אני קיים – כי יש לי שם שעושה רושם'! הביטוי 'לשם מה'? נותן אבחנה מדוייקת למשמעות המלה 'שם' – לשם הדבר, לתכלית ולמטרה; ההכרזה על השם – מגדירה את תכליתו ואפיו של נושא השם ומודיעה לסביבה שזו תהיה מציאותו של נושא השם בעתיד, ופעמים גם גורלו ("לכל איש יש שם"): 'שֵת' – ממנו 'יושתת' העולם מחדש; 'אברהם' – ייעודו להיות 'אב המון גויים'; 'רחל' עתידה לרעות את 'הרחלים',הכבשים; 'יוסף' נולד כדי שה' 'יוסיף' לרחל בן אחר; שמואל יעבוד כל חייו 'לשם האל' וימליך את שאול; דוד – כי הוא 'ידיד' של כולם; האחים יבל, יובל ותובל קין – כי ייעודם 'להוביל' להתפתחות הציביליזציה; נחל ארנון נקרא ע"ש הגעש ו'רינת' המים; ואיזור ה'שרון' – על כי כולו 'מישור', ישר, וכך הלאה.

השמות שקרא (אדם) לכל אחד לפי טבעו שידע בו חכמתו; והנה ידע האדם, בשעה שראה אותם, טבע כל אחד מהם ומנהגו... ופירוש: "וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו" – הוא שמו – הנאות לו לפי טבעו'' (הרד"ק ב' ל"ט). לפי זה ידע אדם להבחין בשרשו ובמהותו של כל בעל חיים, באשר חנן אותו ה' בחכמה א-לוהית, ויתרה מזאת – הוא ידע איזו נקבה מתאימה לאיזה זכר, וכך למשל 'שידך' את האתון לחמור, חמור – מבנה גופו מתאים להעמסת 'חומרים' רבים, והאתון – צועדת בכבדות כשהיא 'איתנה'; הלביאה 'שודכה' לאריה כי היא 'מתלהבת', להוטה אחר הטרף, וכיוצא בזה. תורת החסידות מבארת שהשמות הם צירופי האותיות שמהם מקבל כל נברא את חיותו; הסוס מקבל את חיותו ע"י צירופי האותיות ס-ו-ס, ולכן הוא 'שש' וצוהל; השרץ – כי הוא 'רץ' על ה'ארץ'; האנפה – באשר היא כעסנית, 'מתאנפת'; הגמל – כי הוא 'גומל' רק טוב לאדם; הפֶרס – כי הוא 'פורס', שובר עצמות; העורב – בגלל שחרותו, מלשון 'עֶרב', התנשמת והינשוף, כי הם 'נושמים' ו'נושפים', ואידך זיל גמור. ה' העניק לאדם את היכולת לקרוא בשם כדי שע"י כך הוא יבסס את שלטונו על החי ויַראה בעלות וריבונות על הבריאה – הקב"ה מביא אותם אליו כדי שיִרדֶה בהם ויכבוש אותם , ומתן השמות מאשרר זאת; ובכך הוא גם מחקה את בוראו שעליו נאמר: "לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תה' קמ"ז ד') או "קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה" (ישע' מ"ג א'). אדם נתן לאשתו שני שמות – שם כללי – 'אשה' (רש"י ב' כ"ג: לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש), ושם פרטי – 'חוה' – "כי היא אם כל חי", ובכך הפך לאדונה של האישה בקיימו את צו ה': "וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (ג' ט"ז).

לסיכום נושא ה'שם' ראוי להזכיר כי שורש זה נמצא בעוד שתי מלים: נשמה ושמים, ויוצא ששלוש המלים האלו קשורות לרוממות ולהתנשאות (בערבית המלה 'שמים' היא – 'סמא', ונגזר ממנה פועל במשמעות: עלה, התרומם, שאף ל.., השם סאמי=המרומם), לומר לך שע"י נתינת שם אני מרומם ומעלה את הדבר/החי ומעניק להם משמעות, מטרה, זכרון ועצמיות (=המְשׂגה). ואולי המשפט 'נעשה לנו שֵם' (במגדל בבל) – יהיה פירושו: נפאר ונאדיר את שמנו ונרומם אותו מעלה ע"י עשייה יוצאת דופן. ומעניין לציין ששתי המלים, הן 'שֵם' והן 'שמים', מופיעות בסיפור 'מגדל בבל', באשר הם ביקשו להאדיר את שמם ע"י בנייה שתרומם אותם אל-על לשמים: "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (י"א ד'). ולא פלא הוא שמיד לאחר קריסת מגדל בבל מופיע אברהם אבינו עם ההבטחה הא-לוהית של "ואגדלה שמך" (י"ב ב') – לומר לך שהאדרת השם היא רק בעזרת... ה'.

מקור השם מרחשון  

"בחשוון ירד יורה ועל גגי רקד"- כתבה נעמי שמר. בתנ"ך נקרא שם החודש 'בול': "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי" (מל"א ו' ל"ח), כי בו יורדים גשמים ומלחלחים את את הארץ (בלל=לחות, וכדי לקשור אותו למבול נוסיף לו מ'). וי"א ע"ש היבול של השנה החולפת, או כי אז נובל הכל.

שם החודש הוא 'מרחשון'. יש המסבירים, כי 'מר' פירושה טיפות עפ"י הכתוב בישעיה (מ' ט"ו): "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ", מפני שאז מתחיל לרדת המטר. אך כידוע שמות החודשים אינם עבריים, והם עלו מבבל, ובאכדית נקרא החודש וַרְחֻ-שַמְנֻ=היֶרח השמיני, באשר הוא החודש השמיני מניסן. האותיות ו' ו-מ' התחלפו (כמו:ארגון/ארגמן; שלוה/שלום; ערוה/ערום), וקיבלנו מַרְחֻ-שַוְנֻ שהשתנה למרחשון.  ובבדיחותא אומרים שלתלמידים 'מר' (ב)חשון, כי אין ...חופשות. ונסיים במה שכתב המשורר יהודה אלחריזי: חודש מרחשון יפה וָטוב, והוא במיני מעדנים דשן ורטוב. שיהיה לנו חורף גשום!

לשיעורים ולהרצאות  -  משה אוסי
Mosheossi@gmail.com  09-8335016