בלוג יהדות חברה וקהילה

א- "לֹא יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב ה')

מה הסיבה לכך, ואיזו תועבה תצמח מכך?

רש"י מסביר שמעשים אלה כל מטרתם הוא הניאוף, ולכן אסרה התורה על כך. האנשים מתחפשים כדי להסתיר את זהותם האמיתית כדי להתערב בין אנשי או נשות המין השני וזאת למטרת זנות. והמדרש מסייג שלא תלבש אישה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים ,והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. ורבי אליעזר בן יעקב מוסיף שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה, כי אין דרכה של אישה להילחם. אברבנאל מעלה סיבה נוספת והיא - שמירת טבע הבריאה כפי שנבראה על ידי ה' מבלי לשנות " : עניין המצווה הזאת שיהיה כל דבר הווה בהוויתו, ויעשה כל מעשה באופן שראוי שיעשה ולא בזיוף ושקר... ר"ל כי הבורא ית' שברא האדם כל אחד בעניינו, יהיה תועבת לבו כאשר האיש שהוא עשה בטבע הזכרות יֶעתק עניינו אל הנקבות. והאשה שתהיה בטבע נקביי תשתדל להיות איש.. כי כך נוהגים הנואפים לעשות. ומחזק אברבנאל את הסברו בתופעה שהייתה מקובלת בזמנו) מלפני 600 שנה) - נשים נשואות שהיה להן מאהבים היו לובשות בגדי גברים וגברים הרוצים לקיים יחסים הומוסקסואליים מתחפשים לנשים.
לסיכום - מחשש לעריות ולניאוף יצרה התורה חיץ מוגדר בין המינים.

ב. "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כ"ב ח')

הבן איש חי דורש את הפס' הזה וממשיל אותו לאדם שטימא את גופו המהווה בית וקן לנשמתו. וכשהוא שב בתשובה הוא דומה לבניין חדש. ומה יעשה כדי שלא יחטא? יבנה 'מעקה', כלומר, יציב גדרים וסייגים שימנעו ממנו מליפול בשנית.

ג. "לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (כ"ג ח')

רש"י: "לא תתעב מצרי מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור; מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק"; כלומר מלמדת אותנו להכיר טובה לאומה שאירחה אותנו בארצה. בעצם מצרים קלטה אותנו ברחמה , ושם נולדנו כעם, וכשהקב"ה 'יִילֵד' אותנו הוא הוציא "גוי מקרב גוי". ומוסיף הרמב"ם במורה הנבוכים: "כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שנהנית ממנו, ובאה עליו עת רעה – ואפילו הרע לך אחרי כן – חובה לגמול לו זכותו על מה שקדם".
 

ד. תרגום יונתן מרחיב את הפס':" וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" (כ"ד ה') - פְּנִי יְהֵי לְבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וִיחַדֵּי יָת אִתְּתֵיהּ דִּנְסֵיב = פנוי יהיה לביתו שנה אחת וישַמח את אשתו שנשא.

ה. את הביטוי "ספר כְּרִיתֻת" (כ"ד ג') תרגם אונקלוס "גַּט פִּיטוּרִין". לעומתו, התרגום המיוחס ליונתן תרגם: "ספר תֵּירוּכִין", ואילו בתרגום אחר מצאנו "אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין". שלושת התרגומים האלה יופיעו בסוף במשנה: "גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. ר' יהודה אומר: ודין דיהוי ליכי מינאי (וזה שיהא לך ממני (ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין.

(גיטין ט'). 'גט' בשפה האכדית משמעו שטר.

ו. "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (כ"א י"ח)

אומר המדרש: כל מאן דנסיב (נושא) יפת תאר, נפיק מנייהו (יוצא ממנו) בן סורר ומורה. שכן כתב בדוד, על שחמד את מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שביקש להורגו, ושכב עם עשר פילגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל, ואת מפיבשת הרג, והשליט את ציבא על כל בית שאול.

ז. שינוי בכתיבת 'פצוע דכא'

בפרשתנו, בפרק כ"ג פסוק ב', ישנו הבדל בכתיבת "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה", בספרים הספרדיים וברוב הספרים האשכנזיים כתוב "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה", באות ה', אך לפי מסורת תימן וכן למנהג חב"ד‏ כתוב "דכא", בא'. הבדל זה הוא אחד מההבדלים הבודדים במסורות של כתיבת ספר תורה .