בלוג יהדות חברה וקהילה
לק״י
שבת שביעי של פסח תשפ"א
קריאת התורה בשביעי של פסח מציינת את סיפור קריעת ים סוף ושירת הים. בהתאם למסורת, אירוע זה היה ביום השביעי לצאת ישראל ממצרים. לכאורה יום זה אמור להיות יום של הלל ושבח לקב"ה שאחרי סדרת נסים במצרים, עשרת המכות ויציאת העם מעבדות לחירות, היינו אמורים לומר הלל כל ימות החג. אולם בפסח קוראים את ההלל רק ביום טוב ראשון בניגוד לשאר החגים. פירוש מעניין מוצאים אנו לפסוק בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו (משלי כ"ד).
המדרש מייחס זאת לקריעת ים סוף ומפלת מצרים. חיזוק לכך מוצאים אנו במדרש תלמודי (מגילה י') "ואמר רבי יוחנן, מהו שכתוב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות י"ד) בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? ומוסיף המדרש הגדול התימני ואומר: "אמר ר' יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בפרשה זו לפי שאין הקב"ה רוצה במפלתן של רשעים" (המדרש הגדול התימני בשלח, עמ' רע). הפרשנים נחלקו בדעותיהם. חלק מייחסים את האיסור שגזר הקב"ה על המלאכים לומר שירה כי ראה את צרת בניו, בני ישראל, כאשר הים לפניהם והמצרים מאחוריהם. פירוש אחר כי ראה את טביעת המצרים שגם הם בני אדם שנוצרו בצלם ואין לשמוח לאידם.
מהי שמחה לאיד?
שִׂמְחָה לְאֵיד היא רגש של שמחה נוכח אידו (אסונו או מפלתו) של האחר. היא עשויה לנבוע מקנאה, תחרות או שנאה. המושג שמח לאיד מוזכר בספר משלי: "לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (משלי י"ז) בספרות חז"ל מוצאים אנו ביטוי נוסף המתקשר לרעיון שלילת השמחה לאיד: "אמר רבי יוסי: המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא (ירושלמי, חגיגה ב' א').
הבה נהפוך את הדיון בנושא שמחה לאיד כפי שהוא משתקף במקורות לנושא אקטואלי לימינו אלה ונראה מה הלקח שאנו יכולים ללמוד ממקורות אלה.
האם אנו נהנים או נוהגים לעשות טוב לאחרים? או דווקא שמחים במפלתם?
במסגרת מחקר שפורסם ב 2018 גויסה קבוצת עובדים בסניף של חברת קוקה־קולה במדריד. נאמר להם שהם משתתפים במחקר על אושר, והם התבקשו לדווח אחת לשבוע במשך ארבעה שבועות כיצד הם מרגישים במונחים של מצב רוח וסיפוק מהחיים ומהעבודה. כמו כן הם התבקשו לספר על התנהגויות חיוביות ושליליות שחוו בעבודה - הן כאלה שהם עצמם ביצעו כלפי אחרים והן כאלה שבוצעו כלפיהם.
רוב העובדים לא ידעו שהחוקרים ביקשו מ־19 מהמשתתפים לשמש כ"מעניקים": תפקידם היה לבצע מדי שבוע מעשי נדיבות כלפי כמה מעמיתיהם לעבודה, כמו למשל להכין להם קפה, לשלוח הודעת תודה חביבה בדוא"ל או לשבח אותם על פעולה כלשהי. הם התבקשו להימנע מלהפגין מעשי נדיבות וחסד מהסוג הזה כלפי חלק אחר מסוים של עמיתים לעבודה, ששימשו כקבוצת ביקורת.
חג שמח
ד״ר יגאל בן שלום
נשיא האגודה לטיפוח חברה ותרבות
הממצאים היו בהחלט מרשימים ומחממי לב: נמצא כי העובדים שהיו בצד המקבל של ההתנהגויות הנדיבות דיווחו על פי עשרה יותר התנהגויות כאלה בארגון בהשוואה לקבוצת הביקורת. בנוסף - על רמה גבוהה יותר של תחושת שליטה בעבודתם. יתרה מכך, חודש לאחר סיום המחקר הם עדיין דיווחו על רמות אושר וסיפוק גבוהות משמעותית לעומת קבוצת הביקורת. אבל מתברר שגם הנתינה עצמה הייתה מתגמלת, ובכמה מדדים אפילו מתגמלת יותר מאשר הקבלה.
העובדים שהיו בצד המעניק של מעשי החסד דיווחו אף הם על תחושת שליטה גבוהה בעבודתם, וכן על תחושת מסוגלות גבוהה יותר לעומת קבוצת הביקורת. באשר לרמת האושר – הם דיווחו על רמות גבוהות יותר של אושר, שביעות רצון מהחיים ושביעות רצון מהעבודה אפילו יותר מאשר המקבלים. נוסף על כל זה, ממצאי המחקר גם הראו שהעובדים שהיו בצד המקבל לא נהנו רק ממעשי הנדיבות והרגישו מאושרים ומסופקים יותר בזכותם – הם העבירו אותם הלאה. בסוף המחקר דיווחו המקבלים כי הם עצמם ביצעו פעולות חיוביות פרו־חברתיות כמעט פי שלושה לעומת קבוצת הביקורת. יהי רצון שקריאת שירת הים בשבת שביעי של פסח, ומאמר חז"ל ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ג) תביא אותנו להתנהגות של נתינה, כיבוד הזולת בבית בעבודה ובחברה. נזכור תמיד כי "ושמחת בחגך" היא אינה שמחה לאיד אלא שמחה כאשר גם אחרים שמחים איתנו.
