בלוג יהדות חברה וקהילה
פרשת תצוה תשפ"א
ד"ר יגאל בן שלום
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". פרשה זו היא המשך ישיר של פרשת תרומה. בפרשת תרומה הפניה היא בלשון דבור, דבר אל בני ישראל לצורך השעה, תרומה לבניין המשכן. בפרשת תצוה נוקט הכתוב בלשון ציווי, כלומר ציווי לדורות בכל הקשור לנר התמיד ושמן זית למאור. להעלות נר תמיד. נר לדורות. נרות השבת הפכו למסורת בקרב כל קהילות ישראל. הדלקת נרות שבת משרה אוירה של שלוה ורוגע, מפרידה בין שבוע של עבודה, ריצות, דאגות היום יום לשבת של מנוחה, התעלות רוחנית, קירבה ונחת בקרב זוגות, הורים וילדים.
לפי סדר קריאות התורה נמצאת קריאת פרשת "תצוה" בשבת הראשונה או השניה של חודש אדר. השבוע בו חל ז' באדר יום פטירת משה רבנו, ויש סמליות רבה בעובדה ששמו של משה לא מוזכר בפרשה זו כאילו רמז לנו, הקוראים, כי ביום זה נפרד משה מן העולם, כך גם שמו מהפרשה.
המדרש הגדול מקדים פסוק מספר משלי לפירוש פרשת "תצוה": " כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג) הוא ממשיל עשיית מצוה לנר והתורה לאור. עשה אדם מצוה כאילו הדליק נר לו ולבני ביתו. בא יצר הרע וחטא, נכבית אותה מצוה. תורה נמשלה לאור. מה האור מאיר לפני הבריות שלא יכשלו כך התורה מאירה לעוסקים בה שלא יכשלו בחטא שנאמר "מצות ה' ברה מאירת עינים. (תהלים יט,כ)
"ועשית את מעיל האפוד... מעשה ארג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" (שמות כח, לב). יהודי תימן הצטיינו במלאכת הצורפות, הרקמה והאריגה. אזכיר כאן שני ספרים בתחום זה. "מעשה רוקם – הלבוש והתכשיט במסורת יהודי תימן" בעריכתה המקצועית של ד"ר כרמלה אבדר. הספר השני: כסות ומסר – לבושם של יהודים בארצות האסלאם שכתבה אביבה מולר-לנצט. בספר זה יש פרק מיוחד על הלבוש, הרקמה והאריגה בקרב יהודי תימן. בספר זה מופיע מאמר של הרב יוסף קאפח ואביבה לנצט : "תלבושות החתונה של היהודים בצנעא בירת תימן"
נחזור לראשית הפרשה. מדוע נבחר הזית כמקור לתאורה? ירמיהו נביא החורבן מכנה את ישראל: "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" (ירמיהו יא). מדרש רבה אומר: וכי לא נקראו רק בזית הזה בלבד? הלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ובתאנה, בתמר ובארז וכו'. אלא הזית הזה עד שהוא בא אלינו מורידין אותו, וחובטים בו, ומעלין אותו לגת, וטוחנין אותו, ורק אחרי כל החבטות והמכות האלו נותן שמנו. כך ישראל, באין אומות העולם חובטין אותן ומכים אותן ןחובשין וכופתין אותן בקולרין. ואחר כך עושים תשובה. המדרש הגדול מוסיף ודורש פסוק זה: "והוא ראש לכל השמנים. כך ישראל ראש לכל האומות וכל דבר שבשמן זית יש בישראל כמותו. מה זית זה אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כך ישראל אין פוסקין מן הצדקות. מה הזית הזה אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה כך ישראל אינן עושין מצוות וצדקות אלא על ידי יסורין. ירמיהו שראה את החורבן והצרות הגדולות שבאו על עם ישראל התנחם בהכירו שהעונש אינו רק עונש כי אם גם מכשיר להעלאת ישראל לדרגה רוחנית יותר נעלה. סקירה היסטורית קצרה של קורות עם ישראל מאז הקמת המדינה מביאה להרהורים עצובים בצד תקוה גדולה. מתי ניכרת אחדות העם ושמן זית מאיר את החברה שלנו? לצערנו בעיקר אחרי חבטות ומלחמות. נזכור את אחדות העם בזמן מלחמת העצמאות, מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. מתסכלת העובדה שרק צרות ואיומים מבחוץ מאחדים אותנו. בזמנים של שקט יחסי, צמיחה כלכלית, היותנו אומת הייטק מצליחה, מתגברת הפלגנות וגם מגפת הקורונה הממשיכה לזרוע עצבות ומוות בקרבנו לא מצליחה לאחד אותנו. המחלוקות צצות כפטריות אחרי הגשם והורסות כל חלקה טובה בחזון האחדות של העם והמדינה. נקווה שאכן נבואתו של ירמיהו תתגשם ונחזור להיות אומה מאוחדת שמאירה את עתידה באור של אחדות, אהבה שלום ורעות.
בחג הפורים אשר אינו מורגש ברחובותינו אך קוראים אנו במגילה נשמח בפסוק ונאחל שיתקיים בנו: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"
