בלוג יהדות חברה וקהילה
היחסים הבנאישיים של הזוג הטרי מושתתים על יחס של כבוד הדדי כשמושג הנישואין מקבל משמעות של בנין בית הנשען על יסודות של קדושה וטהרה ושל שותפות חיים בונה ותומכת. כל אחד מבני הזוג מכיר היטב את מקומו ותפקידיו הטבעיים שהוענקו לו מכח הזמן, המסורת וההסטוריה. על כל אחד מבני הזוג מוטלת האחריות הטבעית לשאת בנטל התפקידים שבתחום סמכותו ואחריותו הבלעדיים. בדרך כלל לא נכנס האחד לתחומו של השני. הכבוד ההדדי שרוחשים בני הזוג האחד כלפי השני בא לידי ביטוי בכך שאין הבעל מתנהג ברודנות ואינו מטיל אימה בבית ומאידך כבודו ומעמדו מוגדרים היטב כראש המשפחה ואין מצב שבו הוא יגיע לידי השפלה כלשהי. מעולם לא יעיז הגבר להרים את ידו על רעייתו שכן היא נחשבת כמוגנת ותמיד הוא הוא מחויב לתת לה מחסה והגנה ואם הוא נהפך לתוקפן כלפיה הרי הדבר נחשב לחריגה קיצונית מהמוסכמות החברתיות המקובלות הן ביהדות והן בתימן עצמה ולכן אדם שכזה נחשב לשפל שבשפלים.
בתמונה: משפחה יהודית, צנעא, תימן 1930 בקירוב
תפקידה המרכזי של האישה הוא לנהל את משק הבית במסירות ,ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם על פי מסורת בית ישראל סבא.
האישה היא בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" אך יחד עם זאת על פיה יישק כל דבר בענייני הבית. היא זו שמחליטה מה וכמה לקנות ועל הבעל מוטלת האחריות המרכזית בפרנסת וכלכלת הבית. מעבר לזה שהוא מחויב להביא את הכסף לצורך הבית והחיים המשותפים הרי שחלה עליו החובה לקנות את כל המצרכים הנדרשים ולהובילם הביתה. נשים חרוצות שרצו ויכלו לסייע בעול הפרנסה שלחו ידם במלאכת התפירה והריקמה שנעשו בבית בלבד והן בעצמן נהלו את המסחר בעניין זה
מתוך הבית מבלי לצאת. נשים אלו נחשבו לנשות חייל. מעולם לא עסקה אישה במלאכה מחוץ לבית.
לפיכך סדר היום של משפחה מצויה נראה כך: כשעה לפני עלות השחר מתעוררים בני הזוג בשקט כדי לא להעיר את הילדים.
הגבר משכים ללכת לתפילה כשהוא לוקח בידו קנקן קהווה חם והאישה שותה לובשת בגדי עבודה ויורדת לחדר הריחיים על מנת לטחון קמח לצרכי היום הנדרשים. את מלאכתה זו היא מלווה בשעת הטחינה בשירה יחודית מעודדת. (לעיתים זו שירה שמחה ולעיתים עצובה תלוי בנסיבות הזמן). משעלה השחר היא עולה הביתה ומעירה את הילדים רוחצת ושולחת אותם לבית הכנסת להצטרף לאביהם לתפילה. בינתיים היא שבה לחדר הריחיים להשלים מלאכתה תוך שהיא מתפללת שחרית כפי צחות לשונה וידיעתה. נוסח תפילתה של האישה אינו כנוסח הסידור אלא בשפה הערבית(שהרי הנשים לא למדו עברית)וכפי שלמדה מבית אמה. עיקר תפילתה הוא בעניין שבח לבורא עולם ובקשות צרכים לעצמה ולבני ביתה. משהגיעו הבעל והילדים הביתה היא מחליפה לבגדי בית ומכינה ארוחת בקר. לאחר מכן יוצא הבעל למלאכתו והילדים לבית הספר(למארי). האם ובנותיה נשארות בבית ומחלקות בינהן את מלאכות הבית. הכל נעשה תחת פיקוחה וניהולה של האם. לאחר שהבית נקי ומסודר מכינה האימא את ארוחת הצהריים, החל מלישת הבצק וכלה בבישול הבשר, המרק, החילבה ורחיצת מיני ירקות. בינתיים מסייעות הבנות בשאיבת מים ובהבאתן מהבאר הביתה בכמות שתספיק לכל צרכי היום שהרי לא היו בתימן מים זורמים בצינורות ישירות לברזים. יש לציין שבהעדר ילדים שיכלו לסייע במלאכה זו היה הבעל מסייע בכך בשובו מבית הכנסת שמלאכה זו היתה קשה פיסית במיוחד. בסביבות השעה 10 בבקר הכל כבר היה מוכן ואז נפנו האם ובנותיה לעסוק במלאכות שבשגרה כגון תיקון בגדים, בירור החיטים מהתבואה, וכיוצ"ב. הבנות הקטנות משחקות עם בנות השכנים בחצר הפנימית ולא ברחוב חלילה. בחצות היום יושבת כל המשפחה לארוחת צהריים משותפת שבסיומה שבים האב למלאכתו והבנים לבית הספר. שוב האם ובנותיה דואגות לנקיון הבית ואז מגיע "זמן האיכות" של האם ובנותיה היא יוצאת לבקר את חברותיה או לשמח כלה או שלחילופין מגיעות אליה השכנות והן מבלות יחד בריקמה, בשיחה בענייני דיומא ואפילו בעישון נרגילה. כך גם מבלות בנותיה אצל חברותיהן שהרי בנות לא הורשו ללמוד קריאה וכתיבה כמו הבנים. בערב מששבו כולם הביתה סועדים יחדיו ארוחת ערב והולכים לישון.
בגיליון הבא נספר על ההערכות בסוף השבוע לקראת שבת.
