בלוג יהדות חברה וקהילה
א. הקדמת הרמב"ן לבמדבר
הרמב"ן בהקדמתו לספר כותב: "והספר הזה, כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעומדם במדבר... ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בענייני הקרבנות, שהתחיל בהן בספר הכוהנים, ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה". יוצא שרמב"ן מבחין בין שני סוגי מצוות המצויים בספר: 'מצוות שעה', השייכות לספר, ו'מצוות לדורות' – שאינן שייכות לו [מצוות לשעה כמו – סידור המחנה סביב המשכן (א'-ד'), קידוש הלוויים (ח'), מסע וחנייה בעקבות הענן (ט'); מצוות לדורות כמו – סוטה (ה'), נזיר (ו'), תמידין ומוספין (כ"ח-כ"ט)ׂ]. הבחנה זו מלמדת שלספר נושא מרכזי אחד – סיפור המסע בן ארבעים השנים מסיני לערבות מואב. סיפור זה והמצוות הנוגעות לו – שייכים לספר; ואילו המצוות המנותקות – אינן שייכות לו! הרמב"ן איננו מבאר מהו הנושא המרכזי של הספר, אולם נוכל להסיק זאת מהמשפט בהקדמתו הדן בחלק הסיפורי של ספר במדבר: "והספר הזה... ובנסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ד' אשר עשה עמהם להפליא, וסיפר כי הֵחל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וציוה שכך תֵחלק הארץ להם".
לדעת הרמב"ן, ספר במדבר מפרט את מה שאירע במהלך מסע בני ישראל מהר סיני לארץ המובטחת. ופירוט זה כולל הן את הסיפור המפרט אירועים אלה והן את המצוות המיוחדות – מצוות לשעה – שקיבלו בני ישראל במסע זה. המצוות לדורות, העוסקות בנושאים שאינם קשורים למסע במדבר, אינן שייכות לספר במדבר! מדוע כוללת התורה בספר מצוות שאינן שייכות אליו? את השאלה הותיר הרמב"ן ללא מענה.
ב. מהו תכלית המִפקד?
כבר ספר שמות פותח במפקד, אם כי זהו 'מפְקדון' של בני ישראל היורדים מצרימה. רש"י בביאורו לפסוק הראשון בספר שמות מנמק את ריבוי המניינים באומרו: "להודיע חיבתן, שנמשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר ''המוציא במספר צבאם לכֻלם בשם יקרא'" (יש' מ' כ"ו). לפי הסבר זה, מונה הקב"ה את עמו החביב עליו ללא צורך במניע מיוחד. הרמב"ן בפרשתנו (א' מ"ה) קרוב לתפיסה זו: "אולי להודיעם חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה, ועתה הם כחול הים".
הסבר נוסף הוא שהמִפקד היה לצורך כינונו של הצבא המיועד לכבוש את ארץ כנען. וכך כותב רשב"ם ל-א' ב': "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה". וגם הרמב"ן מדגיש נימוק זה: "ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה".
נימוק שלישי מטעים, כי למִפקד היתה תכלית ארגונית אזרחית – לקבוע את שיוכו של כל אדם למסגרתו השבטית, הן לצורך מסע העם והן לקראת קבלת הנחלה בארץ – כדי שידעו כל משפחה וכל שבט מראש את מספר החבלים שיפלו בחלקם. הרמב"ן מוסיף טעם פיקנטי – כל אדם הודיע את שמו כדי שמשה ואהרן בהיותם קדושי עליון יתפללו עליו (מזכיר את ה'קוויטל' – הפתקה אצל החסידים).
ג. "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (ב' ב')
מהו הדגל המוזכר כאן? עפ"י המדרש, "אין דגלים אלא צבאות"; כלומר, יש לדגל משמעות אסטרטגית, ומורה על קבוצת אנשים המאוגדים בחטיבה אחת. ר' אפרים שלמה בן אהרון מלונטשיץ, בפירושו "כלי יקר", מסביר את תאוותם של ישראל לדגלים: והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויָראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והניצחון בכל ד' רוחות … וזה אות הדגל כי הוא סימן הניצחון במלחמה, ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם יירשו ארץ כי בשם ה'... וע"ז אמר 'ובשם א-להינו נדגֹל', לישא דגל הרוממות והניצחון בכל ד' רוחות בשם א-להינו. לפי הסבר זה רצונם של בני ישראל היה להוות נס – אות וסימן לקב"ה בעולם, ולכן לא הסתפקו בדגלים כאומות העולם, המורים על התאגדות אנושית. מטרת בני ישראל הייתה למלא כאן בארץ את תפקידם של מלאכי השרת הקוראים בשם ה', ולהיות "ממלכת כֹהנים וגוי קדוש".
הדגל, בהוראת אות וסימן, הוא מגינוני מלכות, ובמדרש: "וכיוון שעלו ישראל מן הים, אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים דגלים שיהיו מהלכין בטכסיסי מלכים". עַם היוצא מעבדות לחרות מניף דגל המורה על חרותו, וכך עשו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף, על פי פירושו של רמב"ן (שמ' י"ד ה'): "וזה טעם 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכִנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".
כידוע דגל מדינת ישראל – דגל כחול לבן – יסודו בטלית בתוספת מגן דוד. אביא להלן שתי דעות באשר לוויכוח על מעמדו של הדגל בימינו:
א. מדבריו של הרב יוסף דב סולובצ'יק, מגדולי פוסקי ההלכה במאה העשרים: אם תשאלוני, איך אני כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי? אענה לכם פשוט: אינני חסיד של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך, כי "הרוּג שנהרג בידי עכו"ם, קוברין אותו בבגדיו", כדי שמי שיראה זאת יִקום את דמו. במלים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסויימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במערכת השחרור בהגנתם על הארץ (דתיים ולא דתיים כי האויב ימ"ש לא מבדיל ביניהם) יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות נפש והקרבה עצמית. כולנו מצווים לכבד את הדגל ולהתייחס אליו בדרך ארץ.
ב. הרב יהודה צבי קוק עונה לשאלה האם יש בנשיאת דגל ישראל משום 'בחוקותיהם לא תלכו': ... תקומת מדינת ישראל לכיבוש הארץ ויישובה ושלטונה בידינו היא מצות עשה של התורה, כפי שמדגיש זאת הרמב"ן, "אביהם של ישראל". הכפירה בחלק של התורה היא ככפירה בתורה. מציאות דגלים להנהגת כלל ישראל, היא מפורשת בתורה, קדושה וחשובה. אשרינו שזכינו לכך בחסדי בורא עולם וקורא דורותיו. ההתייחסות בחביבות ובחרדת קודש אל זכותנו לתקומת מצות מדינתנו, ואל תפארת סידוריה וסמליה, היא הביטוי הבריא של קדושת עם ישראל המכיר ומודה ומברך חסדי השי"ת עלינו, והיא גם כן קדושה של ממש, וההתכחשות לזה היא חולשה חולנית של תחושת החיוניות הכלל ישראלית והאישיות הישראלית, וצריך להתקדש ולהיטהר ולהשתחרר לגמרי ממנה, ומתוך כך להגדיל ולהאדיר אהבה ואמונה של לימוד תורה וקיומה, אשר מתוך כוננות ירושלים של מטה, מתרוממת ומתחזקת של מעלה. וּבְשֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ נִדְגֹּל !
