בלוג יהדות חברה וקהילה
מהלל העדני, בשמו המקורי – שלום מהלא בן יעקב, נולד בעיר הנמל עדן בשנת תרמ"ד (1883), עלה ארצה בשנת תר"ץ (1930), התיישב בתל אביב ונפטר בה בשנת תשי"א (1950).
מהלל העדני – המשכיל שבחבורה: המתעד של קהילת יהודי עדן[1]
מלאכת ההוצאה לאור לא נמשכה לאחר מכן, מן הסתם בשל מלחמת השחרור. שלושה פרקים פרסם יהודה רצהבי בשנים תשכ"ה, תשכ"ז. אך רק לאחר קרוב לארבעים שנה מאז צוואת מהלל העדני לבנו רפאל מהלל, נרתם זה לביצוע הצוואה במלואה. מלאכת העריכה נמסרה לידי, ובשנת תשמ"ח יצא לאור במהדורה חדשה הכרך הראשון של 'בין עדן ותימן' בעריכת דב סדן, ולאחריה שני כרכים נוספים שבהם נכללו יתר הסיפורים, וכן סדרה שלמה של הפירושים למקרא ולפרקי אבות וכן הספר העיוני המתייחס לתורתו של הרב קוק, שמהלל העדני היה ממעריציו.
מהלל העדני. צילום מתוך האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, מאת דוד תדהר
מהלל העדני מתאר באחת מהקדמותיו שהובאה בראש הכרך השני את שהתחולל בקרבו קודם לכתיבת הסיפורים: "כזקן בעקיבותו ולא כזקן בזקנותו היה מאסף הספר. הוא עורר את לבו להיות תמיד ער [...] להיות מן העוקבים, עוקב אחרי עצמו ועוקב אחרי אחרים, עוקב אחרי רגשות עצמו ועוקב אחרי רגשות אחרים, עוקב אחרי מהלך חיי בני ביתו ואת מהלך חיי בתים אחרים, עוקב אחרי התנהגות אוהביו ועוקב אחרי התנהגות רדיפת שוטמיו, אחרי דרכי החסידים ואחרי דרכי המתנגדים, עוקב אחרי אנשי מאזני צדק ועוקב אחרי אנשי איפה ואיפה, עוקב אחרי בעלי צלם אלהים ואחרי בעלי דו־ הפרצופים, בעלי לב ובעלי לבבות. עוקב אחרי לשון העני המדברת רכות ואחרי לשון העשיר העונה עזות. עוקב אחרי מי שסיסמתו שלי שלי ושלך שלך, ואחרי מי שסיסמתו שלי שלי ושלך שלי. עוקב אחרי הצדיק אשר באמונתו יחיה, ועוקב אחרי הדש בעקביו.
לב המאסף נמלא רוח עקיבות. היא היתה לו מדריך ומורה־דרך והוא תמיד הלך לאטו, פסע בזהירות עקב בצד אגודל, קשר עקיבות לעקיבות, עשה אותן חוליות חוליות, וסופן שמאיליהן הצטרפו לשרשרת, שלשלת חיי אדם, שלשלת חבלי אדם אשר להבל דמה וימיו כצל עובר. כשלב המאסף נתמלא עקיבות על גדותיו, הורגש בתוכו הלחץ, הורגשה עקת לב, ואז לא היתה לו הברירה אלא להריק חלק, להריק קצת, כדי למצוא הקלה ונחת רוח". וכפי שהוא כותב בהקדמה אחרת בצוואה לבניו, כשהוא מגלה את הכבשון שבו צצו ועלו בו הסיפורים: "ודאי גונב אליכם דבר על התבודדותי בשנים הרעות, הלילות עשיתים כימים, על הימים שהקדשתים לשפת הים, על התבודדותי בין העצים והפרחים בגינת ידידי, אשר הם הם שעזרו לי לצבור דברים"
סיפורי מהלל העדני אינם אפוא תיאורים ריאליסטיים בלבד, אלא הם יצירה ספרותית רבת ערך המתעלה מעל למקומן ולזמנן של הדמויות המתוארות בהם. הרי זו תעודה אנושית, שבצד התיאור החיצוני של דמויות אותנטיות בתוך סביבה ואירועים ממשיים, יש בה הצצה רגשית פנימה אל צפונותיהם של בני אדם ודרכי התנהגותם.
בסיפורים אלו ראה את הירושה שהוא מותיר לבניו, ולא ברכוש החומרי, וכלשונו: "ומי יתן, ויהיו נכסי הרוח הצרורים בדפים אלה שקולים כנגד נכסי החומר הגשמי ויחסנו את רוחכם למען תוכלו לעמוד בפני רוחות החיים, כאשר עמד אביכם ותילחמו כמותו למען האמת והצדק, למען תבחרו בחיים, למען תסגלו עצמכם להתהלך בדרך החיים והטוב, ואותה תורישו גם לבניכם אחריכם".
איש הוגה היה מהלל העדני, איש הרוח שידע גם לפעול בתחום המעשה והחברה. זאת יש ללמוד לא רק מחיבוריו העיוניים בעלי המגמה המוסרית־הפילוסופית, אלא גם – ואולי בעיקר – מסיפוריו שלא נועדו לתעד את חיי הקהילה היהודית בעדן בלבד, אלא לשרטט מערכת מוסרית של בני אנוש.
[1] הרצאה שנישאה ביום עיון באוניברסיטת בר־אילן מטעם מרכז דהאן בד' חשוון תשע"ח (24.10.2017).
