בלוג יהדות חברה וקהילה
א. טובעים בטבת?
טבת הוא החודש העשירי בשנה המתחילה בניסן וסמלו של המזל הוא גדי. בתנ"ך הוא מוזכר במגילת אסתר: (אסתר ב' ט"ז). מקורו של שם החודש כשמותיהם של שאר החודשים בשפת הגלות בבבל; בשפה האכדית 'טביתו' פירושו משהו ששוקעים בו, וזאת כנראה בעקבות הגשמים והבוץ העמוק אשר מאפיינים את החודש הזה. השורש העברי טב"ע מקביל ל'טבת', והפועל לטבוע משמעו לשקוע בתוך החומר, ומכאן לטבוע במים או לטבוע מטבעות. חודש טבת היה מוּעד לפֿורענויות, ולכן נקבעו בו תחילה שלושה צומות: בִשמונָה בְּטבת תרגמו את התורה לִיוונית על פי גזרת תלמי, בְתשעה בְטבת מתו עזרא וּנְחמיה – המנהיגים שהעלו את ישראל מבבל, והצום השלישי - היחיד שנותר כיום, הוא צום 'עשרה בטבת' הנקרא גם ''צוֹם הָעֲשִׂירִי". המילה צום מזכירה צָמָא, וּמביעה צמצום התאווֹת והתכווצות הבטן ע"י הימנעות מֵאוכל וּמִשתייה. הנביא זכריה מתנבא, שבאחרית הימים יַהפכו התעניות לימי שמחה וששון, ועל צום עשרה בטבת הוא אומר: "וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."
ב. אשורר שירה
"דרור יקרא" / דונש בן לברט
הבית הרביעי
אֱ-לֹהים תֵּן בַּמִּדְבָּר הַר.
הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר.
וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר.
שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר
הפייטן פונה לקב"ה ומבקש ממנו להפריח את שממות אדמת א"י כדי שתהיה ראויה לקבל את בניה השבים אליה; והפרחת השממה היא אחת מסימני הגאולה המובהקים ונבואות רבות מדגישות זאת. בפיוט שלפנינו משתמש הפייטן בתיאור המופיע אצל ישעיהו: "... אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (מל"א י"ח-י"ט). המשפט "שלומים תן כמי נהר" שאול ג"כ מישעיהו (מ"ח י"ח): "לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם" – כוונתה של הנבואה שיבואו עליך טובות ברציפות כנהר הזורם שאינו פוסק, וכמובן בתוספת של השיחים והעצים הנזכרים בפסוק תיהפך א"י לנווה מדבר "כעץ שתול על פלגי מים", וימות הגאולה יהיו ימים של שלום שיביאו ברכה, טובה והצלחה כזרם נהר שוטף המרווה את הצמחייה. וכל העושר הכלכלי הזה מובטח לאלה הנזהרים בקדושת השבת, וזוהר השבת ימשיך להאיר את דרכם גם בימות החול, שהרי השבת היא מקור הברכה. (בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר בימינו הם שמות ישובים בנגב – כסמל לתחיית עם ישראל בארצו).
סיפור לשבת - הבאבא סאלי, כדרכו בקודש, היה מקבל את השבת בעוד היום גדול; וכך נהגה גם הרבנית – היתה מדליקה את נרות דקות רבות לפני כניסת השבת. ופעם קרה שלאחר שהדליקה נרות, נזכרה ששכחה להניח מאכל מסויים על הפלטה; לא רצתה לשים את הסיר בעצמה, וביקשה מהעוזרת לעשות כן. כמה דקות לאחר מכן נתקל מישהו בתנור הגז, והסירים שהיו עליו נפלו, וכל התבשילים לכלכו את הרצפה, ועגמת הנפש היתה גדולה. כשראה זאת הרב, אמר: אין זה מקרה, אלא זהו עונש מן השמים. חקר ודרש, וגילה ששׂמו את האוכל על האש מספר דקות לאחר הדלקת הנרות. וסיכם הרב באומרו: הנה, רצו להרוויח מאכל אחד – והפסידו את כל המאכלים.
הבית החמישי
הֲדוֹךְ קָמַי חַי אֵל קַנָּא.
בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִינָה.
וְנַרְחִיב פֶּה וּנְמַלֶּאנָּה.
לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה:
'קָמַי' – אלה הם אויבינו הקמים נגדנו, ומבקש הפייטן מהא-ל שיכתוש אותם כמו שכותשים דברי מאכל במדוֹכה היא המכתש; ובהיות הקב"ה אל קנא, מן הראוי שיעניש אותם מידה כנגד מידה – הם דיכאו את עם ישראל, והפכו אותו לדך – עשוק ורצוץ, כך באותה מידה יכתוש השם את אויבינו בתוך המדוֹכה.
"בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִינָה" – הפייטן מבקש ניצחון על האויבים ע"י שיימס לבבם מתוך פחד ושברון לב, כפי שעשה השם בגאולת מצרים, שכתוב בה: "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות ט"ו ט"ו). "וְנַרְחִיב פֶּה וּנְמַלֶּאנָּה" – כאן ארג המשורר בתבונה רבה שני פסוקים: פסוק משירתה של חנה: "רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שמואל א', ב' א'), לצד הבטחתו של הא-ל: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב-פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פ"א י"א) – אם תפתח את פיך לרחבו – אמלאהו. ועוד – עולה נגדו כהד שיר המעלות המבשר את שיבת ציון : "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכ"ב א'-ב'). ובהיות יום השבת יום המסמל את הגאולה השלמה שמֵחה ציון המעונה והבודדה ומרחיבה את פיה, הן כדי להלל את הקב"ה בשבח ורינה והן ללעוג כנגד האויבים, כפי שמנבא ישעיה (ס' ד'-ה'): "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵך".
הערה לשונית – נא לשים לב שבבתים ב'-ג' לא נמצא אקרוסטיכון בצורת שמו של דונש, ולכן יש הסוברים שבתים אלה אינם מפרי עטו, והוסיף אותם משורר אחר. (המשך יבוא, בע"ה, בעלון הבא)
ג. "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מ"א ל"ט) – סיפור
מעשה ביהודי עשיר שהיה לו בן יחיד, עלם חכם ונבון שלמד בבית מדרש. ולאיש היה חבר אהוב שגר בעיר אחרת. ונוהג היה העשיר להתארח אצל חברו לעתים קרובות. באחד מביקוריו ראה החבר כי ידידו העשיר חולה, ומחלתו אנושה. ראה העשיר כי ימיו ספורים, קרא אליו את חברו האהוב, הפקיד בידיו את כספו, ואמר לו: "אם לאחר מותי יבוא עלם צעיר ויעשה לעיניך שלושה דברי חכמה, תדע כי בני הוא, ולו תתן את כל רכושי".
לאחר כחודש והנה סַבל ועל שכמו חבילת עצים נכנס לבית החבר ושומט את המשא ארצה. תמה בעל הבית; ובעודו צועק על הסבל, ראה עלם לבוש בגדים נאים הולך אחריו. "בן ידידך אני", פתח העלם, "בן הסוחר העשיר שמת בביתך". לאחר מנוחה שאל האיש את העלם: "מה טעם ראית להביא עצים אל ביתי"? סיפר לו העלם: "כשהגעתי העירה הרביתי לשאול על מקום מגוריך, ואף אדם לא היה מוכן לגלות לי... אמרתי בלבי אין זאת אלא שכל אנשי העיר עשו יד אחת שלא להודיע לי את מקום מגוריך, פן יבוא היורש לדרוש את הונו של אבי; לפיכך עשיתי גם אני בערמה, הלכתי וקניתי את צרור העצים, והסבל הביא אותי אל כתובתך". שמח הידיד על חכמת בן אהובו, אך ביקש מן העלם להישאר איתו מספר ימים נוספים כדי לעמוד על אופיו, וכן להיות בטוח שאכן מגיעה לו הירושה.
באחת מארוחות הצהריים הגישה האישה חמש יונים צלויות, וביקש האיש מהעלם שיחלק את המנות בשווה בין כל הסועדים. לקח העלם יונה אחת ושם לפני האיש ואשתו; את השנייה שם לפני שני בניו; את השלישית נתן לשתי בנותיו ואת השתיים הנותרות השאיר לעצמו ואכלן. תמהו בני הבית על החלוקה המוזרה הזאת, אך לא אמרו דבר. בארוחת הערב הוגש ברבור מפוטם, והעלם נתבקש שוב לחלקו למנות. כרת העלם את ראש הברבור ושם על צלחתו של האיש; הוציא את הקרביים ונתן לאישה; את הכרעיים נתן לשני הבנים ואת הכנפיים לשתי הבנות, ואילו את החלק המרכזי לקח לעצמו.
לאחר הארוחה שאל את העלם על דבר שתי החלוקות. ענה העלם: "אני היטבתי לחלק; בצהריים הוגשו חמש יונים , ואני חילקתי חלק כחלק: לך ולאשתך נתתי יונה והייתם שלישייה; ולשתי בנותיך נתתי יונה והן היו שלישייה, וגם לבניך נתתי יונה וגם הם היו שלישייה; ואני – בהיותי בודד ויחידי, לקחתי לי שתיים כדי שנהיה ביחד שלישייה. באשר לברבור - לך נתתי את הראש, כי ראש הבית אתה, ועל פיך ישק כל דבר כמו שכתוב אצל יוסף; לאשתך נתתי את הקרביים, כי היא נשאה בקרבה את ילדיך; לבניך – הכרעיים, כי הם כרעי הבית ועמודיו; הבנות קיבלו את הכנפיים, כי במרוצת הזמן יעשו להן כנפיים לעוף אל הבעלים שלהן; ואני לקחתי את הגב הנבוב, אשר תבנית ספינה לו, רמז כי בספינה באתי הנה ובספינה אשוב ללכת אל מקומי". דברי העלם מצאו חן בעיני האיש ובעיני בני משפחתו והתפעלו מחכמתו. למחרת השיבו לו את כספי אביו ושילחוהו אל ביתו לשלום.
