בלוג יהדות חברה וקהילה

א. "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" – בעל הטורים מסביר מדוע נאמר בעני 'נפש'; כי העשיר מרוויח הון במסחרו, ואם קונה הוא בהמה לקרבנו, כמה טרח להשגת הכסף? מספר דקות של מסחר הקדיש. אבל העני "בנפשו יביא לחמו", כמה עמל ויגע כדי להשיג פרוטות אלו לרכישת מעט הסולת, השמן והלבונה. נפשו שם בכפו עבור המנחה, ולכן כתוב: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב".

ב. מעשה ביששכר כהן גדול, שהיה כורך את ידיו בבתי ידיים (מעין כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות, מתוך שהיה מפונק. גזרו עליו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שהרי זלזל בקדשי המקדש. פעם אחת היו המלך והמלכה מבית חשמונאי יושבים ומתווכחים ביניהם; אמר המלך: "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה". והמלכה אמרה ההיפך. קבעו לזמֵן את יששכר כהן גדול, שהרי מקריב הוא קרבנות בכל יום. לאחר ששאלו אותו איזה בשר עדיף, ענה להם בתנועת יד, כרומז איזו שאלה היא זו, והרי בוודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין בכל יום ולא ציוותה להקריב גדיים. כעס המלך בגלל אותה תנועת יד המזלזלת, ואמר לו: "לא זו בלבד שערערת על דבריי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה, ולכן אני גוזר לקצץ את ידך הימנית". נתן יששכר שוחד שיקצצו לו את ידו השמאלית במקום את ידו הימנית. שמע המלך על כך, כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית. וכך קיבל יששכר את עונשו מהשמים, מאחר שזלזל בקרבנות, ונמנע מלנגוע בבשר בידיו; קוצצו ידיו – מידה כנגד מידה. ונלמד מסיפור זה שאין שום פחיתות כבוד בכל הנוגע לכבוד שמים.

לעומתו – טַבח הארמון נתבקש ע"י המלך להכין לו את המאכל הטעים ביותר. עמד הטבח והכין מלשון הכבש מנה טעימה ביותר. נהנה המלך מהמנה שערבה לחיכו. ואולם לפני שקם מכסאו אמר לו המלך: "למחר אני מצווה עליך להכין לי את המאכל הגרוע ביותר". עמד הטבח והכין מאותה לשון כבש מאכל גרוע. לאחר שטעם המלך את הלשון שאל בתמיהה: "כיצד זה הכנת מאותה לשון הן את האוכל הטעים ביותר והן את המאכל הגרוע ביותר"? ענה לו הטבח: "הלשון היא איבר ברשות האדם; כשהוא רוצה הוא יכול להוציא דרכה דברים מתוקים וערבים; אך מאידך גיסא, יכולה היא להיות מלוכלכת וגסה; ויתרה מזאת, היא עלולה להרוג יותר מן החרב".

ג. "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א' ב') – הרב יוסף גבאי ממרוקו כתב בספרו 'בגדי שש', כי הטעם על 'אָדָֹם' הוא רביע (=רובץ, חילופי ע/צ; כמו רעוע – רצוץ, מעיק – מציק) ועל המלה 'מִכֶּם' הוא תביר (=שביר, חילופי ת/ש, כמו פתרון – פשר); להורות לנו שיצר הרע רובץ על כל אדם כאריה טורף, ומשימת האדם לשוברו ולבטל כוחו, ואם כך יעשה, זהו "קרבן לה' " האמיתי, ובכך יתקרב אל בוראו ויתרצה לפניו וייחשב לו כאילו הקריב קרבן.

ד. "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' " (ב' י"א) – בעל ספר החינוך מסביר שהשאור והחמץ מקורם בבצק שהניחוהו לתפוח על שמריו. והחמץ הוא רמז לעצלות ולחוסר מעש, וביקשה התורה לרמוז שא"א להתעלות בעבודת ה' מתוך עצלות ורפיון. וכן הדבש אשר מורה על מתיקות – ללמד את האדם שאם ירדוף אחר מעדנים ומותרות, הם יסיטוהו מהדרך הטובה, ולא יעמול כדי להגיע להישגים רוחניים.

ה. ה'כלי יקר' מציין את ההבדל בין ספר בראשית לספר ויקרא באשר לקרבנות; בעוד שבחומש בראשית הקרבנות הם מסוג 'עולה' (קרבנות הבל, נח ,אברהם ויעקב), הרי חומש ויקרא – ברובו עוסק בקרבן 'חטאת'. ומדוע? כיוון שחטא העגל הוא הסיבה לקרבן זה; לולא חטאו ישראל בעגל – לא היה צורך בכלל בקרבן 'חטאת'. לאחר מעמד הר סיני נמחלו לישראל כל חטאיהם והם הגיעו למעמד האדם הראשון לפני חטא עץ הדעת; ואולם חטא העגל הוריד את עם ישראל מדרגתם וחזרה המציאות של החטא, ולפיכך מוזכרות בפרשתנו ארבע חטאות: פר חטאת של הכהן המשיח, פר הֶעלֵם דבר של הציבור, חטאת הנשיא וחטאתו של ההדיוט.

ו. ר' יוסף קארו בעל ה'שולחן ערוך' מציין, שהפרק שאנו אומרים בשחרית 'איזהו מקומן של זבחים', הוא הפרק היחיד בש"ס שאין בו מחלוקת בין התנאים; לומר לך שמי שקורא אותו מייחל לשלום בין אדם לחברו ובין היחיד לציבור.

ז. מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם?
רבי חמא בר חנינא אמר: אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בחצי דיבור, כמה דתימר: ויִקֶר א-להים אל בלעם, אבל נביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר: ויקרא אל משה.