בלוג יהדות חברה וקהילה
1. "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (י"ח י"ג)
אנו קוראים בפרשה. בימינו 'תמים' הוא נאיבי, ילדותי, שאינו שואל ואינו חוקר. ולא זו הוראתו במקרא! בלשון המקרא תמים הוא שלם, ללא פגם וחיסרון, כפי שמתרגם הירושלמי: שַׁלְמִין תְּהוֹן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן= שלמים תהיו ביראת ה' א-לוהיכם.
להלן מגוון הוראותיו של המושג "תמים" במקרא:
א. מתאר יחידה מספרית שלמה: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויק' כ"ג ט"ו) - שבעה שבועות שלמים.
ב. גוף שלם של הקרבן ללא פגם: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה" (שמות י"ב ה'); ומבארת יפה 'הפרה האדומה': "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם".
ג. גם אדם תמים הוא אדם מושלם, אלא שיש הבדל בין אדם לבין בהמה: בעוד שהבהמה נחשבת ל"מושלמת" כאשר אין מום בגופה, האדם נחשב ל"מושלם" כאשר אין פגם באופיו, במידותיו המוסריות ובהתנהגותו: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה" (בר' ו' ט') – ומתרגם אונקלוס: גְבר זכאי שְלים הוה , אישיותו שלֵמה. ודוד מתאווה להיות שלם ללא עוונות: "וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי" (שמ"ב כ"ב כ"ד). ומעל לכל – הקב"ה ותורתו תמימים, שלמים: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דב' ל"ב ד'), "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"(תה' י"ט ח'). ולא פלא הוא שחושן המשפט נקרא "אורים ותומים" כדי להדגיש שהם באים ממקור עליון, תמים ושלם, וכן כי יש לקבל את הכרעתם בתום - כתשובה סופית.
פסוקנו הנ"ל נאמר כסיכום על האיסור של קסמים וניחושים, ומפרש רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל שיבוא עליך קבל בתמימות", ומסביר הרש"ר הירש: תמימות זו היא תוצאה ישירה של תודעת אחדות ה', והיא מגשימה את ייעודו של עם סגולה, עָם הקנוי רק לה' לבדו הקובע את עתידנו... לא מולֶך עיוור שולט עלינו ולא המתים יודעים מה צפוי לנו... ונוסיף כי 'תמים' זה לא נאיבי; להיפך, התורה מלמדת אותנו שצריך לשאול ולחקור, כפי ששואלים משה ואהרן את הקב"ה "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף"? (במד' ט"ז כ"ב), ואף להתווכח כפי שהנביא ירמיהו המיוסר שואל את הא-ל: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה"? (י"ב א'). להיות אדם תמים פירושו להיות "שלם עם ה' א-לקינו", שלמות רוחנית עם דבקות מוחלטת בה', כפי שמתרגם אונקלוס: "שלים תהא בדחלתא דד' אלהך", היינו שלם תהיה ביראת ד', ומכלל זה שלא יירא מכל דבר אחר שכן אם הוא ירא מגורם נוסף, כבר אין יראתו את ד' שלמה. אך עם זאת "עם חכם ונבון" אינו מפחד מלשאול, כי חכמינו התקדמו בכתיבת התלמוד רק ע"י "מיתבי", "ורמינהו", והמילה הפותחת אותו היא מילת השאלה:
"מאימתי"? ואת ליל הסדר אנו פותחים ב"מה נשתנה"? ובימינו, מדענים יהודיים מקבלי פרסי נובל מהווים למעלה מ-20%, מכיוון שכאשר חזרו מגן הילדים, האמא קיבלה אותם ובפיה: חמודי, איזו שאלה חכמה שאלת היום?... וחבל שיש בינינו הורים ומורים המדכאים את תכונת הסקרנות של הילדים ומונעים מהם את זכותם לשאול.
2. יעקב 'איש תם' – נאיבי?
"ויעקב איש תם יושב אהלים, לא כתוב יושב אהל, אלא יושב אהלים, וחז"ל אומרים: יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר, לבית מדרשו של אברהם", וכך רוב הפרשנים, ומוסיפים חכמי ספרד, כמו רס"ג: "איש תם, איש מחשבה ידען". לדברי רס"ג, הוא היה איש ששילב בתוכו מדע ותורה גם יחד. ואונקלוס מתרגם: "גְּבַר שְלִים"=אדם שלם.
ומוסיף הרד"ק : "ואמר 'אוהלים' – [בלשון] רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא"- יעקב עסק בלימוד העיוני בכל אשר מצא ולא הגביל את עצמו לתחום אחד בלבד או למורה יחיד.
יש מן המפרשים שהסבירו שעיסוקו של יעקב היה רעיית הצאן, ועל כן כאשר הוא מגיע לאחר זמן ללבן, הוא משתלב
מיד במקצוע זה, ויתרה מזאת, הוא גובר עליו ועוזב ברכוש גדול; הלזה תקראו 'נאיבי'? כך מפרש רשב"ם, והחזקוני האומר "יושב אוהלים – לפי פשוטו אוהלים של צאן". אבל ספורנו משלב בין שתי התפישות; מחד גיסא הוא רועה צאן ומאידך גיסא הוא איש ספר: "יושב אוהלים, שני מיני אוהלים האחד אוהל רועה, והשני אוהל שבו התבונן להכיר את בוראו".
3. להלן סיפור על יהודי 'תמים'
באחת מערי ספרד ישבו היהודים ונהנו מרוב טובה, עד שקם כומר צורר והסית את המושל להחרים את רכוש היהודים ולגרשם ממחוזו. ההסתה הארסית המתמדת החלישה את התנגדות המושל ולבסוף הציע שהכומר יתעמת עם נציג היהודים. והיה וינצחו היהודים, ייסָּכֵר פי הכומר. ואם יפסידו בוויכוח, יישאו בתוצאות.
ימים מספר לאחר מכן עלה יהודי כפרי העירה למכור את תוצרתו וחנויות היהודים סגורות. בא לבית הכנסת והוא מלא מפה לפה במתפללים. נחרד: האם נשמט ממנו חג, חילל יום טוב בשוגג? שאל, וסחו לו שגורלם תלוי בתוצאות וויכוח – ואיך לא יגזרו תענית ויעתירו לפני שוכן מרומים!
אמר הכפרי: הנני, שילחוני ואלך, אתייצב לויכוח. אם אנצח, מוטב, ואם לאו תאמרו שהייתה זו יוזמתי, ותדעו מה סוג השאלות ותוכלו להתכונן כראוי. נשאו הדברים חן בעיניהם, והכפרי שם פעמיו לארמון: מוכן הוא לענות לשאלות. הביאוהו לפני המושל, והכומר ניצב לימינו. בראות הכומר את הכפרי לבוש הבלואים בז לו בלבו, חס על המילים, וזקר כנגדו שתי אצבעות. נשא הכפרי למולו אצבע אחת.
אדמו פני הכומר, ושיטח כף ידו לנוכח פני הכפרי.
התחייך הכפרי, ונופף באגרופו.
הביט הכומר סביבו בקדחתנות, ניגש לשולחן ונשא בארשת ניצחון בקבוק יין אדום. גישש הכפרי בכיסו, והוציא נתח גבינה כפרית. הכומר השפיל ראשו, והרגיש מובס.
"ניצחתם", בישר המושל לכפרי. "לך אמור לאחיך שאינם צריכים לחשוש עוד!".
הכפרי יצא שמח וטוב לב, והמושל פנה אל הכומר: "סלח לי, אבל לא הבנתי דבר!"
"פיקח כשד הוא", השיב הכומר. "אמרתי לו שיש שני אלוהויות (שתי אצבעות) וענה שאין אלא אל אחד (אצבע אחת). אמרתי: הלא אלוקיכם פיזר אתכם בכל קצוות תבל (שיטח יד אחת) , וענה: עתיד הוא לקבצנו (אגרוף). הראיתי לו את היין האדום, לרמוז שהם צלבו את משיחנו.
וענני (עם הגבינה): הלא הובטחנו שאם יהיו חטאינו כדם, ילבינו כשלג!"...
בינתיים הגיע הכפרי לבית הכנסת ובישר על נצחונו: לא היה קל מזה! "הכומר הראה לי שהוא ינקר עיני בשתי אצבעות ועניתי שאני אנקר עיניו באצבע אחת. הראני שרוצה הוא לסטור פני ונופפתי מולו באגרוף. כיוון שכך, נופף בקבוק יין כרצון להתפייס, הוצאתי גם אני גבינה, כהסכמה. ולכן השלים וביטל את הגזירה.
קם הרב ונשקו על ראשו, ואמר לבני עדתו: "הביטו וראו כמה סייעתא דשמיא מלווה את המקיים מצוות, וזהו שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך!"... [עשה את שלך בתמימות ובשלמות מתוך ידיעה שאתה "עם ה' אלוקיך!"]
ה׳ מחפש תמימות
באחת העיירות הסמוכות למקום מגוריו של האר״י הקדוש נתמנה רב צעיר כרב קהילה. באותה קהילה חי איש פשוט ותמים שהתפרנס מיגיע כפיו. יום אחד שמע את דרשתו של רב העיר שעסקה אודות לחם הפנים שהיה בבית המקדש אמר לעצמו אותו יהודי: ״הרי גם בית הכנסת נקרא מקדש מעט, אם כן, בוודאי מצווה גדולה תהיה לי אם אביא לארון הקודש את לחם הפנים!
״גמלה בליבו החלטה לאפות בכל ערב שבת שתים עשרה חלות ולהניחן בארון הקודש שבבית הכנסת השכונתי. אמר ועשה, יום שישי הגיע ומיודענו אפה תריסר חלות קלועות, הביאן לבית כנסת, הניחן לפני ארון הקודש והתפלל בתמימות להקב״ה שיקבל את המנחה מידו - ואת לחם הפנים שהכין לכבודו יקח הקב״ה אליו לשמי מרום. לאחר שסיים האיש את תפילתו שם האיש את פעמיו לביתו להתכונן לקראת השבת המתקרבת.
מה רבה הייתה שמחתו עת פתחו את ארון הקודש למחרת, והנה החלות אינם ״בוודאי קיבל הקב״ה את המנחה מידי״ חשב האיש ולא גילה את סודו לאיש. בליבו גמלה החלטה שבכל שבת הוא ישַמח את הקב״ה ויכין לכבודו את ״לחם הפנים״.
שַמש עני ולו שישה בנים היה בבית הכנסת, ביום שישי האחרון כבר לא יכול לסבול את חרפת הרעב בה מצויים הוא ומשפחתו, מה עשה? התפלל בכל מאודו לה׳ שלפחות חלות ימציא לו לשבת. בצהרי יום שישי ניגש לבית הכנסת על מנת לנקותו ריח החלות הטריות מילא את בית הכנסת. הוא ניגש לארון הקודש והנה 12 חלות מוכנות לשבת. הוא הבין שה׳ שמע את תפילתו ושלח לו לחם משמים... וכך בכל שישי, זה מביא וזה לוקח.
בשישי אחד התעכב הרב בביהכ"נ והנה מגיע היהודי התמים ושם פעמיו אל ארון הקודש, כשבידיו ״לחם הפנים״. לפליאתו של הרב הסביר בתמימות שבכל יום שישי הוא מביא לה׳ את לחם הפנים... גער בו הרב וביקשו לחדול ממנהגו לאלתר.
ביום ראשון הוזמן הרב אל האר״י הקדוש שצפה ברוח קודשו בנעשה. משהגיע הרב אליו גער בו האר״י ואמר לו: ״תדע לך שמנעת מהקב״ה נחת רוח גדול שהיה לו בכל יום שישי מאותו יהודי תמים - תמה אני אם תשלים את שנתך...״ ואכן לאחר כמה חודשים נפטר הרב לבית עולמו.
זוהי כוחה של תמימות עם נחת רוח לקב"ה ...
