בלוג יהדות חברה וקהילה
בסוף משנת ברכות פ"ט מובא שהתקינו חכמים שיהא מותר לאדם לשאול לשלום חברו בשם ה' כנלמד מדברי בועז לקוצרים(רות ב,ד): "ה' עמכם... ויאמרו לו יברכך ה'. בגמ' מכות כג,ב אומר האמורא ריב"ל שזהו אחד משלשה דברים שעשו בי"ד שלמטה והסכימו בבי"ד שלמעלה להכרעתן (מקרא מגילה, שאילת שלום, והבאת מעשר) ואף אישור מגבוה ניתן לכך שהרי המלאך מקביל את פניו של גדעון השופט באמרו לו בשם ה': ה' עמך גיבור החיל!(אמנם בירושלמי ברכות ט,ה במקום הבאת מעשר הובא "חרמה של יריחו" ובמקום ריב"ל הובא: ר' יהושע דרומיא", ונראה שהוא אותו חכם) בכל אופן בפשט לשון המשנה מדובר באזכרת שם ה' ולכל הפחות אחד משבעת השמות שאינם נמחקים.
תמונה: יהודי תימן, יד בן צבי, ישראל נגלית לעין
והנה בגמ' שבת י,א הובאה ברייתא שמגדירה באלו מקומות בבית המרחץ לא עומדים האנשים עירומים ולכן: "יש שם מקרא ותפילה וא"צ לומר שאילת שלום". ונראה שמעט מאוחר יותר- בבבל חדלו ממנהג זה לברך איש את רעהו בשם ה' ממש (אע"פ שלא נמנעו מלהישבע בשם ה' כדי לאמת דבריהם כגון רב חסדא בברכות כד,ב: "האלהים! אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה" וכיוצ"ב), והיו מברכים רק בלשון "שלום עליכם" ולכן התפתחה פרשנות בבלית לדברי המשנה הזו שבעצם עוקרת דברי המשנה מפישוטה ולפיה "שלום" היא אחת משמותיו שלקב"ה ושזו כוונת תקנת החכמים לברך בלשון "שלום עליכם", וכך נאמר בגמ' שם: "שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום" (כלומר שגדעון בונה מזבח לה' במקום המזבח לע"ז של אביו וקורא לו: "פה אמר לי ה'- שלום" כלומר התגלה אליי (מצודות), או במשמעות של- ה' הוא שלומנו (רש"י). וכ"כ הרמב"ם בפה"מ (שם): "לפי שמילת שלום עשאוה משמותיו של הקב"ה לפיכך בא להביא ראיה שזה מותר מבועז שאמר ה' עמכם והשיבוהו הם יברך ה'", והקושי ברור- איך זו ראיה? והרי בבועז לא נזכר לשון שלום?! אלא שרבנו מרכיב את מסקנת הבבלי על המשנה והדוחק מורגש. אמנם אפשר שגם בא"י מאוחר יותר הושפעו מכך עד שאמר רב המנונא (השלישי) משמו של עולא (חכם א"י): "אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר: ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו), אך בכל אופן כ"ז אינו בירושלמי.
ומשום דברי הבבלי יש שנמנעים לומר בבית המרחץ "שלום עליכם" כפשט לשון השו"ע באו"ח סי' פד,א שאסר שם "שאילת שלום". אמנם יש מקילין כיון שמתכוון לשלום חברו ולא להזכרת השם (מובא במ"ב) וכבר כתב הרא"ש בתשו' שהכותב שלום ואינו מתכוון לשם ה' מותר למחקו, וגם מהר"י קאפח ציין שבתימן לא התייחסו למילת שלום בקדושה (הל' ק"ש פ"ג אות יט) ויש להוסיף שאילו היה קדושה בשם שלום היאך מותר לומר שלום לנכרי, אף כי אין לכפלו, משום קירוב הדעת (הל' ע"ז י,ה).
בכל אופן, בני תימן שמרו על מסורת ארץ ישראל (ודלא כרמב"ם בפה"מ) שלא נזקקה לפרשנות זו של הבבלי, ועד היום נהוג כשנפטר אדם מחברו מברכו בשם ה' ממש: "א-להים יהיה עמך" עדה"כ בדברים לא,ח, והלה משיבו: "וממך אל (לא) יחסר", וכן כשאחד מגהק לאחר הסעודה (עושה "גרפס") אומר לו חברו: "יהנה בטוב". והוא משיב: "ייי יתמיד בריאותך! (הובא בסידור שיח ירושלם למהר"י קאפח עמ' תכג), וכידוע החתן בתום סעודת המצווה מברך את הקהל:"ברכתם אותי- א-הים יברך אתכם, שמחתם אותי- א-הים ישמח אתכם"(נזכר גם באבן ספיר, חדרי תימן, עמ' פא) בכך חוזר מנהג תימן לנוהג הקדום מימות המקרא לפיו, כדבר שבשגרה, מברכים ומייחלים איש לרעהו בשם ה', וכיוסף בשעתו ששם שמים היה שגור על פיו (רש"י) וע"פ המדרש בב"ר (וישב פו אות ג) היה פוטיפר רואהו ממלמל בשפתיו את שם ה' וחשב שהוא לוחש מיני לחש, במצרים שכולה לחשים: "ראהו מלחש ונכנס, מלחש ויוצא...אמר- מה יוסף? תבן לעפרים אתה מכניס, קרוזין בכפר חנינא, גוזין בדמשק, חרשין במצרים? באתר דחרשין חרישין? ...עד שראה שכינה עומדת על גביו הה"ד- "וירא אדוניו כי ה' אתו". וכך מברכים בשם ה' יונתן לדוד ויתרו למשה רע"ה, ומלכת שבא לשלמה וכן רבים, וכדברי ראב"ע (הושע ד,טו) על מנהג הנביאים: "ואחר שיהיה דבק בשם חייב הוא להזכיר השם בכל דבריו ולהישבע בשמו בעבור שיבינו ממנו כל השומעים הברואים שהוא דבק באהבת השם ותמיד שמו וזכרו שגור בפיו ובאהבתו אותו וכל העם ישמעו וילמדו ממנו האהבה והיראה". וכמובן משום שההקשר הוא הקשר של ברכת איש את רעהו אין שם ה' מוזכר לבטלה, אלא אדרבה אזכורו מהווה חיזוק ליראת שמיים.
