בלוג יהדות חברה וקהילה

שאלה זו עולה בדרך כלל בקרב לומדי משנתו של הרמב"ם, שכן בכל כתביו טרח להדגיש את גודל ההישג שיש למי שזכה לקבל נבואה. מדובר במעמד נשגב כל כך שעל מנת להשיגו צריך האדם קודם כל להיות בעל כישורים מולדים, הן בתחום השכלי והן בתחום הפעלת הדמיון. לכישורים אלו יש להוסיף אימון ותרגול שמביאים את כשרונותיו לכדי תיפקוד יעיל, ולבסוף נדרשת עבודה מדוקדקת לאיזונם של מידות הנפש על מנת שלא יטרד האדם בעניני העולם הגשמי ויוכל להפנות את כל עוצמת הגותו כלפי הנושא הנשגב ביותר – השגת הקב"ה.

מול כל אלו עולה דמותו של בלעם הרשע כפי שהיא מתוארת בתורה, וכפי שהאירו אותה חז"ל בניתוחם החד לאירועים המתרחשים בפרשת בלק. בלעם מתואר כאדם שמוכן לגרום רעה לעם שלא עשה לו כל רע, אדם שהממון והכבוד מהווים גורם רב משקל בניהול חייו (במדבר כב,יח; כד, יא-יג), ואפילו כבוד המשפחה ויחסי האישות אינם נחשבים בעיניו ליותר מאשר עוד גורם היכול לקדם אותו לקראת מטרותיו האישיות (שם לא, טז-יז). היתכן שאדם כזה יצליח לפנות את עצמו מכל יצריו השפלים ששולטים בו כדי לקבל את דבר ה'? במשנת הרמב"ם אין נביא זוכה לנבואה בצורה ניסית, אלא עליו לעמול בהתמדה עד שיהא ראוי לה ואז אם לא יתנבא יהא זה נס (מו"נ ב,לב), אולם בלעם בוודאי אינו נראה כמי שעשוי להיות אי פעם נביא.

הרושם הראשוני העולה מפסוקי התורה הוא שאכן בלעם היה נביא, אולם בחינה זהירה יותר מגלה שרושם זה איננו אמיתי בהכרח. התרשמותנו הראשונית בנויה על דברי בלעם המתפאר בהיותו "שומע אמרי אל","יודע דעת עליון" (במדבר כד, טז), וכדומה. אולם מול דבריו אלו עומד התואר שניתן לו בספר יהושע כקוסם (יג,כב). כך גם בחינת תיאורי דבר ה' המגיע אליו דומים לתיאורים המופיעים אצל אבימלך ולבן (ראה מו"נ ב,מא, שהניסוח: "ויבא אל... לילה..." אינו נבואה אלא הערה מאת ה' לאותו אדם דרך חלומו, ויכול הוא להיות גם רשע), ולא את תיאורי התנבאותם של האבות או שאר נביאי ישראל (ובנוגע לראיית מלאך ראה במו"נ ב,מב בסוף הפרק).

בדברי חז"ל מצאנו לכאורה שנבואת בלעם היתה באמת חריג שבא למנוע פתחון פה של אומות העולם על יחסו של הקב"ה אליהם (ספרי, דברים לד,י), אולם האם אכן כל חכמי ישראל קבלו את התפארותו של בלעם כאמת לאמיתה? כמו כן יתכן שכל כוונתם היתה לומר שהיתה לו יכולת ביטוי מילולית יוצאת דופן (כך עולה גם מכתובת שנמצאה בעמק הירדן בשנת תשכ"ז, בתל דיר-עלא) והמילה "נביא" מתיחסת רק ליכולת זו ולא מעבר לה (ראה מו"נ ב, סוף לב, וכך גם בפרק מה בדברו על המעלה השניה במעלות הנבואה, שהיא עדיין רק דרגה לקראת הנבואה ומי שהגיע לה אינו נביא, הרמב"ם מתארה כמצב שבו מרגיש האדם כאילו כוח חיצוני מדובבו לומר דברי חכמה או עצות בתחומי הרוח. ואז הוא מוסיף ואומר: "ודע כי גם בלעם מן הסוג הזה היה בזמן כשרותו...").

בספרו ההלכתי, משנה תורה, מזכיר הרמב"ם את "פרשת בלעם" (הל' מלכים ומלחמותיהם יא,א) ובהמשך הוא כתב "ושם ניבא בשני המשיחים...", אולם כפי שציין שם מו"ר הרב קאפח זצ"ל, אין דבריו שם מחייבים לומר שהכיר בבלעם כנביא, אלא מסתבר יותר שהכוונה לנבואת משה שתיארה את מעשה בלעם.

במורה הנבוכים ניתן למצוא התיחסויות הרומזות לסוגיה זו בכמה מקומות. יש מפרשים שהבינו מדברי הרמב"ם (ב,לב הערה 29) שכל דיבור האתון היה רק במראה הנבואה (בניגוד לדעה שנשמעה בימי הגאונים שהקב"ה עשה נס והאתון אכן דיברה וראתה מלאך). כך נראים הדברים גם מדברי הרמב"ם בפרק מב לפיהם ראיית מלאך הינה דרך המחשה של הנבואה, והיא באה לתאר בדרך סימלית-ציורית אירועים מופשטים שמתרחשים (לדוגמה, מידות רעות כחנופה וגאוה יכולות להופיע במראה הנבואה בדמותן של שתי נשים). לכן איזכור של מלאך בפסוקים מגלה לנו בדרך כלל שאותו אירוע אינו מתואר כפי שאירע בפועל אלא כפי שניתן לדבר עליו בשפה סימלית. מכאן נוכל להבין שדברי האתון בדרך היו רק במראה הנבואה, ומעולם לא קיבלה אתון את היכולת האנושית לדבר. ראית האתון את מלאך ה' (=עושה שליחותו של ה') משמעה שקלטה בדמיונה את הסכנה המרחפת עליהם (ראה מו"נ ב,ו הערה 55), ולכן ניתן גם לומר שתנועות אתון בלעם הוכתבו ע"י מלאך (שם, הערה 20). הנראה לפי דרך זו הוא שכוונתו הרעה של בלעם הביאה לידי כך שבדרכו אל בלק עמד שלוש פעמים בפני סכנות מוות. סכנות אלו לא היו גלויות לו אבל אתונו היא שהבחינה בהם בחושיה החייתיים, שפעמים רבות מחודדים יותר משלנו. בלעם שלא הרגיש במתרחש כעס שוב ושוב על אתונו שלמעשה הצילה אותו במעשיה, ורק כאשר הקב"ה אפשר לו להבחין במתרחש באמת הוא התחרט על שהכה אותה והרהר שוב בהחלטתו ללכת אל בלק. הכרעתו בסופו של דבר היתה להמשיך אבל עם הגבלה שקיבל על עצמו, שדבריו יקבלו את אישורו של הקב"ה (כנראה בדרך הנחש, ראה במדבר כד,א).