בלוג יהדות חברה וקהילה
"הרבה יין עושה" במלים אלו מנסים חברי בית הדין הגדול למנוע מאשה סוטה את האיסור הגדול של מחיקת שם שמים (הל' סוטה ג, ב).
כוחו של היין גדול ובשל כך נעשה ראוי למזבח, והוא מצטרף לכל קרבן, אולם בכך גם הוא עשוי להביא את האדם למצבים הירודים ביותר - הכל תלוי בשאלה כלפי מה מופנה עוצמתו הגדולה.
בחודש אדר מרבים לדון במהלך העיסוק במצוות הפורים בשאלה האם יש חובה להשתכר בפורים או לא.
הדיונים מתנהלים בעיקר סביב סוגית הגמרא (מגילה ז') והשאלה כמי נפסקה ההלכה, אולם בצד הדיונים ההלכתיים הרגילים ניתן לזהות כיצד היו לפוסקים השקפות ברורות שעולות מדרך לימודם את המקורות ההלכתיים. כך לדוגמה כתב המאירי במהלך סקירתו לסוגיה: "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה... ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך, והודאה על הנסים שעשה לנו".
הרמב״ם פסק בסוגיה זו שצריך אדם שישתה עד שישתכר וירדם בשכרותו (הלי' מגלה וחנוכה ב, טו), ובמורה הנבוכים (ג, ח) הציג את גישתו לנושא שתיית היין בצורה בהירה יותר. כל מאכל ומשקה מאחר והם מדרישות החומר של גופנו, ראוי שאדם יקח מהם רק לפי הדרוש לו מבלי להתחשב במידת ההנאה שהוא מעניק. גם היין אינו יוצא מכלל זה, וחשיבותו בעיקר לאחר אכילת בשר ידועה (ראה גם הלי דעות ד, ב; יב), עם זאת היין מפורסם גם בהיותו מההנאות היותר גדולות, שרבים נתפשים לשתייתו ואף מתמכרים לה. הרמב"ם מגנה אנשים אלו, במיוחד בשל העובדה שפעמים רבות שיכרותם נעשית אף בפרהסיא, במסיבות יין לעין כל.
חוסר הבושה במהלך ההתעסקות בהנאות הגוף נראה בהשקפתו של הרמב"ם כפחיתות נמוכה שבנמוכות, שכן אדם כזה מראה לכל שהוא אינו מודע כלל לשפלות העיסוק בו הוא שקוע באותו רגע. הרמב"ם עוד מוסיף להסביר מדוע לדעתו מעמדה של השכרות גרוע ובזוי יותר מהבזיון שיש לאדם הנצרך לנקביו ומגלה את ערוותו בפרהסיא לשם כך. עשיית הצרכים הינה צורך הכרחי, ואדם אינו יכול להמלט ממנה. ממילא אם במהלך פעולה זו הוא מתבזה הרי זה בזיון שכאילו נכפה עליו בניגוד לרצונו. שתיית משקה משכר לעומת זאת אינה הכרחית לאדם, האדם פונה אליה מבחירתו החופשית, וממילא כאשר הוא מגיע לשיכרות ומתבזה, הבזיון הינו כל כולו על אחריותו, תוצאת מעשיו ובחירותיו שלו.
ההתבזות שמבזה האדם את עצמו בהביאו את עצמו למצב בו לא יפעל עוד על פי שכלו (כבוד קונו לפי פירוש המשנה בחגיגה), אכן דומה להתבזות של גילוי הערוה, שהרי גם הסכלות היא מעין הערוה - דבר מגונה שהכל מעדיפים שלא ייחשף.
השיכרות דומה לכעס, בשניהם מוותר האדם על שיקול דעתו ההגיוני ומרשה לעצמו לפעול לפי דחפים רגשיים חסרי טעם. בשניהם הוא חושף דברים שהשתיקה יפה להם, והוא עשוי למצוא לאחר שיתפקח כי איבד את חבריו הטובים, או את מעמדו ורכושו, רק בשל בחירתו להזניח את השימוש בשכלו לזמן מה.
המצב בימינו בו מתפרסמות מדי שבוע פרשיות מזעזעות שנעשות ברובן הגדול בצילו או בסיועו של משקה משכר מבהירות לכל, עד כמה עמדתו של הרמב"ם מציאותית ומסתברת. חשיבותו של היין עומדת לו רק בהיותו בשימוש מבוקר מאוד, ומעבר לכך ראוי הוא לסייג גדול.