בלוג יהדות חברה וקהילה
בשנת 1817 בתקופת שלטונו של האימאם אלמתווכל אחמד אבן מנצור עלי, באו נציגי שבטי בכיל, שהוו את איחוד השבטים הגדול והחזק בתימן, על מנת לגבות את התשלום השנתי המגיע להם מהשלטון בגין תמיכתם הבלתי מעורערת בו. האימאם החדש שעלה זה עתה לשלטון ניסה להפטר מהם ופקד על תושבי צנעא להסגיר לידיו את הנציגים הנ"ל, היהודים עשו טעות טקטית וחברו לרודפים אחרי נציגי השבטים ובכך חשפו עצמם למעשי נקמה עתידיים. יש לציין שאין זאת הפעם הראשונה שיהודי תימן נוקטים עמדת תמיכה פוליטית באחד מהצדדים הניצים במלחמות הפנימיות, כל זאת בבחינת הימור על מנת לקבל תגמול עתידי חיובי ואו שמא על מנת להחלץ מעולם של הרודים בהם באותה עת.
לעיתים ההימור הצליח ולעיתים כשל. כך היה בעת הכיבוש התורכי הראשון במחצית הראשונה של המאה הט"ז ובשליש הראשון של המאה הי"ז, ואף בשנת 1872 שהיהודים סייעו לתורכים לכבוש את צנעא. מכל מקום תמיכתם של היהודים באימאם עתה גרמה להם לנזק רב בשנה שלאחר מכן ב-1818. גדודי פורעים מהשבטים הנ"ל פשטו על צנעא בכלל ועל שכונת היהודים בפרט וגרמו למעשה ביזה והרג שלא זכורים כמותם מעולם. למעשה הייתה זו יריית הפתיחה למעשים מעין אלה שנעשו ביהודי צנעא במשך המאה ה-19 והמאה ה-20 ובכך נטבע מונח מיוחד (המקביל ל"מאורעות" שהיו בא"י החל מהשליש הראשון של המאה ה-20) שנקרא בערבית 'טמעה' (שוד), הראשונה שבהם זו הנוכחית משנת 1818 'טמעת בכיל' על שמם של השבטים הפורעים. בפרעות אלו נהרגו עשרה יהודים, נשים יהודיות נאנסו, הושחתו אלפי ספרים וספרי תורה בדפוס ובכתבי יד, נעשו מנעלים מעורות ספרי התורה, בתים רבים נהרסו והוחרבו. הפרעות נמשכו 21 יום. בעקבות התנפלות זו החליט האימאם אלמהדי עבדאללה לבנות חומה מסביב לשכונת היהודים 'ביר אלעזאב'. זאת מתוך כוונה לספק להם הגנה ולמנוע הישנות התנפלויות מעין אלה. סביר להניח שבהחלטתו הנ"ל הייתה ראיה מקיפה יותר מתוך מגמה כוללת לחזק את כוח העמידה של עיר הבירה צנעא כנגד אויבים ולאו דווקא מתוך אינטרס מובהק להגן על היהודים בלבד. לצורך זאת הוטל מס מיוחד על היהודים בשל בניית החומה וניתנה להם אפשרות להמיר את התשלום במלאכת הבניה.
מאורע זה מציין את תחילתה של התדרדרות פוליטית וכלכלית של יהודי תימן שהחלה מהמאה ה-19 ונמשכה עד ערב עלייתם לארץ.מעתה יהיו היהודים נתונים לחסדיהם של השליטים המקומיים שיקבעו את גורלם הכלכלי לשבט או לחסד. פועל יוצא מכך היה שנתמעטו עד למאוד בעלי ההון הסוחרים והעשירים ורובם נדחפו למעמד של בעלי מלאכה זוטרים ורוכלים מקומיים ונודדים.
למרבה הצער פקדו את תימן שנות בצורת ורעב רבות במהלך המאה ה-19. מאחר ותימן נחשבה מאז ומתמיד לארץ פרימיטיבית ונחשלת מבחינה חקלאית, ומה גם שהיהודים שבה רובם היו עירוניים ,הרי שבכל עת שלא ירדו גשמים ולא נמצאו חלופות, כגון מאגרי מיים לשעת חירום ואו רזרבות של תבואה במחסנים וכיוצא בזה הרי שהתוצאה הייתה הרת אסון לכלל האוכלוסיה וליהודים הנחותים בפרט. כך נחת על היהודים הרעב בין השנים 1825-1827 רבים מהיהודים מתו בשנים הנ"ל. והמוני אנשים נדדו ממקום למקום בחיפוש אחרי מקורות מחיה. יהודים רבים המירו אז את דתם בתמורה ללחם. בעקבות הרעב הנ"ל בשנת 1828 תוקנה תקנה מיוחדת כנגד ההוצאות המרובות שהיו נהוגות אז בשמחות מצווה של חתונות.
