בלוג יהדות חברה וקהילה

הסמלים שבעשיית המשכן

לבד מתפישת המשכן כמקום השכינה והקרבת הקורבנות, רואים חז"ל וכמה מפרשים במלאכת המשכן מערכות של סמלים: האחת רואה במשכן סמל האדם וגם את דמות העולם, והשנייה מזהה את המשכן וכליו כסמלים של גלגל המזלות ומערכת הכוכבים. ראב"ע רואה במשכן "עולם אמצעי" הדומה לעולם העליון, והוא עומד בתווך בין העולם העליון לבין אדם שהוא "עולם קטן", וכן מתווך הוא בין האמונה ברוחניות לבין התפישה הגשמית של האדם. המדרש רואה בארון את הלב המסמלים את מקור החיים, המנורה מסמלת את  המוח כמקור המאיר את הדעת והחכמה; השולחן ולחם הפנים מהווים תזכורת לאדם שיהא גופו טהור ונקי, וישים לב למה שהוא מכניס לפה; הקרשים הקשיחים דומים לעצמות השלד; היריעות כעטיפת המשכן מקבילות לעור האדם, וה"פרוכת" משמעה "לסגור ולכסות",  והיא דומה לקליפה האישית העוטפת את נפש האדם ואינה מאפשרת לו להתחבר לנשמתו, באשר היא מסתירה ממנו את  הניצוץ הא-לוקי שבּו;  המזבח-מקום הקרבנות, מהווה אתר לחזרה בתשובה ולכפרת עוונות, שהרי הבהמה מוקרבת תמורתו, וצריך שיחשוב כאילו דמו נזרק על קרנות המזבח; וחצר המשכן היא ד' אמותיו. חז"ל מדגישים שהמשכן נעשה בדבר השם כדי שיהא דומה למבנה  העולם שנברא בחסד הקב"ה, ולכן ציווה ה' שהמשכן ייעשה מנדבת לב העם: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

מנין יוצאת נבואה?

חז"ל והפרשנים העלו את השאלה בדבר הימצאותו של האל במקום מצומצם כמו המשכן או בית המקדש. משה בעצמו תוהה כיצד יוכל הא-ל לצמצם עצמו בעולם הפיזי, ועל כך משיב לו הקב"ה שבעצם אין משה יודע את סוד הצמצום; שכן ה' כביכול מצמצם עצמו במקום מיוחד, והוא  בין שני הכרובים שבקודש הקודשים; לומר לו שאין המשכן מהווה מקום פיזי לא-ל אלא הוא סמל להימצאותו של הא-ל. וכפי שכותב ראב"ע: "וככה השם הנכבד ידענו כי כבודו מלא כל העולם; רק יש מקומות שיראה כוח השם בו יותר ממקומות אחרים". ועומד ראב"ע על ההבדל בין המציאות החומרית והמציאות הרוחנית: החומר תופס מקום, והוא תחום בתוך גבולות פיזיים לעומתו, הגוף הרוחני אינו מוגבל במקום, ואי אפשר לתארו כגוף התופס מקום. וכך המשכן הוא סמל להימצאותו של הא-ל בקרב ישראל. ראב"ע מדגיש שאחת ממטרות המשכן הוא החלת הנבואה בישראל, והיא אפשרית רק כאשר כבוד ה' שוכן בישראל "ושכנתי בתוכם".  רס"ג מוסיף למטרה זו מטרות נוספות כמו מקום להעלאת התפילות, וכשהם רואים את הענן המכסה את המשכן הם נזהרים מהעברות ומגיעים לדרגת יראה, וכן המקום מהווה מקום לעלייה לרגל גם לנוכרי, ובכך מתקדש שם שמים; ואם ח"ו יסור כבוד השם מעליו יגלה העם מארצו; או בלשון ראב"ע: "כל זמן שהם שומרים עבודת המקדש חֶרב לא תעבור בארצם". וכמובן זהו המקום המיוחד להקרבת הקורבנות, וכאשר  "יביא כופר נפש שהוא הקורבן יעביר ה' מעליו הרעות העתידות לבוא עליו". כמו כן הקרבנות הם המזון לא רק של האדם הבודד אלא הוא סמל לנשמת האומה, שהרי הקרבת הקרבנות מחברת את העולם אל עם ישראל ואל המקדש, וכך מתעלה העולם על ידי "האִשֶּה" האוכלת את הקרבנות.

ה'כלי יקר' מרחיב בדבר זכותו של משה להקים את המשכן עפ"י המדרש האומר "שהעולם נברא בזכות משה שנאמר בראשית ברא א-להים, בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר (דברים ל"ג כ"א) "וירא ראשית לו".        ואם כן דומה כאילו משה הקים את העולם, וכך המשכן שהיה בנוי בתבנית העולם הוקם על ידי משה, וכמו שבראשית ברא העולם כך "ביום החדש הראשון הוקם המשכן"."

המשכן הוא הר סיני מהלך, ולכך הקמתו של המשכן והנחתה של התורה במקום שבתה בארון – כל אלה הפכו את עמ"י לעם ה', כפי שהובטח עוד במצרים: "ולקחתי אתכם לי לעם". הבריאה שהחלה בספר בראשית הגיעה להשלמתה ולתכליתה ("ויכל א-להים את כל מלאכתו" לעומת "ויכל משה את המלאכה" – מ' ל"ג; "ויברך א-להים את יום השביעי" לעומת "ויברך אותם משה" – ל"ט מ"ג); הבריאה החלה בעשרה מאמרות, והמצרים שלא האמינו בבורא קיבלו כעונש את עשר המכות, וכנגדם קיבל עמ"י את עשרת הדברות כשכר על אומרם "נעשה ונשמע"; ואל השיא תגיע הבריאה, כשייבנה בית המקדש בימי שלמה, ואז  יתרחשו בו עשרה נסים – הכל עפ"י השלֵמוּת של המספר עשר, סימן העושר (נזכור תמיד שאנחנו 'עשר'!). ואותם עננים ו'האש האוכלת', אשר סימלו את ה'חופה' שהיתה על הר סיני, יתמקמו כעת באופן קבע מעל משכן העדות – מקום ההתוועדות של ה'חתן' וה'כלה', כאשר ה'כתובה' – התורה – מונחת למשמרת בארון העדות; כפי הפס' המסיים את הספר: " כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". ובבניין בית שלישי, במהרה בימינו, תחזור שוב 'חופת האש', כדברי הנביא זכריה  (ב' ט'): "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".

מדוע נדחה מועד חנוכת המשכן?

"בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (מ' ב')

המשכן – נסתיימה הקמתו בכ"ה בכסלו, ומועד חנוכתו נדחה; אך מדוע נדחה מועד חנוכת המשכן דווקא לא' בניסן? כי כל מטרת יציאת מצרים היתה להשרות את השכינה בקרב העם; ובמעמד רם זה משחזרים את אותו ראש החודש שעליו נאמר טרם היציאה ממצרים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". וכפי שמציין הרש"ר הירש: ''ההתחברות של ישראל עם הארתו של ה' תחל באותו יום ר"ח, שהוא תחילת השנה היהודית; והרי היה זה אותו ר"ח שהביא לראשונה את הבשורה על 'ההתחדשות' התמידית והמיידית בישראל, ובאמצעות ישראל לכל באי עולם. רה"ח של התקומה הלאומית היה גם רה"ח של השראת השכינה, של קיום הבטחת "ושכנתי בתוכם", שרק בו הגיעה הגאולה הלאומית לכלל השלמתה... ומפני שבעקבות ר"ח זה מונים בנ"י את יום החודש שלהם – נבחר יום זה להקמת המשכן''. המשכן הוא הר סיני מהלך, ולכך הקמתו של המשכן והנחתה של התורה במקום שבתה בארון – כל אלה הפכו את עמ"י לעם ה', כפי שהובטח עוד במצרים: "ולקחתי אתכם לי לעם". הבריאה שהחלה בספר בראשית הגיעה להשלמתה ולתכליתה ("ויכל א-להים את כל מלאכתו" לעומת "ויכל משה את המלאכה" – מ' ל"ג; "ויברך א-להים את יום השביעי" לעומת "ויברך אותם משה" – ל"ט מ"ג); הבריאה החלה בעשרה מאמרות, והמצרים שלא האמינו בבורא קיבלו כעונש את עשר המכות, וכנגדם קיבל עמ"י את עשרת הדברות כשכר על אומרם "נעשה ונשמע"; ואל השיא תגיע הבריאה, כשייבנה בית המקדש בימי שלמה, ואז  יתרחשו בו עשרה נסים – הכל עפ"י השלֵמוּת של המספר עשר, סימן העושר (נזכור תמיד שאנחנו 'עשר'!). ואותם עננים ו'האש האוכלת', אשר סימלו את ה'חופה' שהיתה על הר סיני, יתמקמו כעת באופן קבע מעל משכן העדות – מקום ההתוועדות של ה'חתן' וה'כלה', כאשר ה'כתובה' – התורה – מונחת למשמרת בארון העדות; כפי הפס' המסיים את הספר: " כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". ובבניין בית שלישי, במהרה בימינו, תחזור שוב 'חופת האש', כדברי הנביא זכריה (ב' ט'): "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ל"ה ג')

השל"ה הקדוש, בעקבות חז"ל, מעביר את ההבערה הגשמית אל ההבערה הרוחנית, ומדמה את הכעס כהתפרצות של אש האוחזת בחפץ ומכלה אותו; וכך הוא כותב: "לא תבערו" וכו', רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך אדם להיזהר שלא להבעיר אורו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש, שאין בוער בו אש של גיהנום. והכועס בשבת או עושה מחלוקת, חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהנום בוערת בו, רחמנא ליצלן".

ר' מאיר משכין שלום

הגמרא בגיטין נ"ב ע"א מספרת על זוג, שבכל ערב שבת בין השמשות היתה פורצת ביניהם קטטה ומריבה. פעם נקלע לשם ר' מאיר, והתעכב שם שלושה שבועות עד שהשכין שלום בית ביניהם. לבסוף שמע ר' מאיר את השטן מקונן וקובל: ווי לי שהוציאני ר' מאיר מביתי.

בביתו של הבאבא סאלי

הבאבא סאלי, כדרכו בקודש, היה מקבל את השבת בעוד היום גדול; וכך נהגה גם הרבנית – היתה מדליקה את הנרות דקות רבות לפני כניסת השבת. ופעם קרה שלאחר שהדליקה נרות, נזכרה ששכחה להניח מאכל מסויים על הפלטה; לא רצתה לשים את הסיר בעצמה, וביקשה מהעוזרת לעשות כן. כמה דקות לאחר מכן נתקל מישהו בתנור הגז, והסירים שהיו עליו נפלו, וכל התבשילים לכלכו את הרצפה, ועגמת הנפש היתה גדולה. כשראה זאת הרב, אמר: אין זה מקרה, אלא זהו עונש מן השמים. חקר ודרש, וגילה ששֹמו את האוכל על האש מספר דקות לאחר הדלקת הנרות. וסיכם הרב באומרו: הנה, רצו להרוויח מאכל אחד – והפסידו את כל המאכלים.

אש המחלוקת כעילה לגירושין

הרב מרדכי אליהו זצ"ל מציין, שאש המחלוקת בוערת דווקא בשבת, כי אז מתאספים בבתי הכנסת, ולאנשים יש זמן לדבר ולחוות דעתם על ענייני הציבור. כמו כן דרכו של היצר הרע ללבות אש מחלוקת, ובפרט בין איש לאשתו; והשטן מוצא לשם כך שדה נרחב לפעולה בערב שבת, שאז יש לחץ גדול בבית בהכנות לשבת. לשם כך מזהירה התורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כלומר אל תיגררו אחרי התלבות אש המחלוקת בין איש לאשתו, "ביום השבת" – כלומר בפרט בהכנות לצורכי השבת שאז יצר הרע גורר את הבית למחלוקת יותר מכל זמן אחר. וכך מספר הרב זצ"ל: "כשהייתי דיין בבאר שבע, שמתי לב כי בכל יום ראשון נפתחים הרבה תיקים לבקשות גירושין או לשלום בית ולרוב על תגרות והתקוטטויות קטנוניות שאין בהן ממש. וכשביררתי את הנושא הבנתי, שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין לאנשים אלה מה לעשות, והבעל לא הולך להתפלל בבית הכנסת או ללמוד תורה, ואינם יודעים כי לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל רק כדי ללמוד תורה, ולכן יש לו זמן להתקוטט עם אשתו; וביום ראשון הם באים לפתוח תיק בבי"ד. על כן אמרתי למזכיר בית הדין, שכל תיק שייפתח ביום ראשון, שידחה את הדיון בו לעוד כמה חדשים, ועד אז יתקררו הרוחות. וב"ה הרבה תיקים נסגרו עוד לפני שהגיעו בכלל לדיונים".

כוחו של מורה

פעמיים מוזכרת בתורה המלה 'להורות': פעם בפרשתנו – "ולהורות נתן בלבו" (ל"ה ל"ד), ופעם בויקרא (י' י"א) – "ולהורות את בני ישראל". אומרים הדרשנים ששני פסוקים אלה משלימים זא"ז: "ולהורות נתן בלבו" – אם הקב"ה בירך אותך בחכמה ובדעת, אל תחזיק אותה רק לעצמך, אלא "ולהורות את בני ישראל" – עליך להפיץ את התורה בעם ולהורות אותה ככל יכולתך; ובימינו גם דרך אמצעי התקשורת.

ראוי לציין שמשה בפנייתו אל בנ"י לתרום למשכן מוסיף בקשה שלא נאמרה ע"י ה': "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' " (ל"ה י'). משה בנוסף לתרומה פונה לחכמי לב מוכשרים לבוא לעשות במלאכה. ואולם קריאתו זו לא נענית בשלב הראשון. התורה מאריכה בהיענותם הרחבה של בנ"י לתרום את חפציהם היקרים, אך טרם הופיע איש לעשות במלאכה עצמה. ורק לאחר שחזר משה על דברי ה': "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (ל"ה ל'-ל"א); ולאחר שהוסיף: "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּו" – נענתה בקשתו. ומדוע? כי הידיעה על גדולתו של בצלאל, עם חכמת ה' שהיתה בו, לא היתה מספקת, לולא הזכיר משה כשרון נוסף של האומן –  "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּו". כעת, לאחר ששמעו חכמי הלב שאת העבודה הם יעשו תחת יכולת ההוראה וההדרכה הא-לוהית של בצלאל, ואף הם יזכו בחכמה מאת ה', נענו הפעם ברצון לקריאתו של משה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (ל"ו ב'). מכאן למדנו מהו כוחו של מורה, וכמה מאושר האדם המקיים את הפס': "ללמוד וללַמד".

תרומת הנשים למשכן

בפרשתנו מתגלות הנשים כנשות חיל ע"י שתרמו לא רק כסף אלא גם תכשיטים לרוב, והתנדבו לעסוק במלאכת כפיים ממש. פעמים מספר מציינת התורה את פעילות הנשים ואת תרומתן לעבודת המשכן: "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (ל"ה כ"ו). אותן נשים שבפרשת העגל התגלו בגדלותן, כאשר סירבו לתת את תכשיטיהן ('שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן'), נזדרזו כעת לנדבם למשכן. הרמב"ן מפרש "ויבֹאו האנשים על הנשים" (ל"ה כ"ב), שהאנשים נכרכו אחרי נשותיהם; הנשים הלכו ראשונות ונידבו את תכשיטיהן מתוך שמחה ואהבה. ועוד, הנשים מצויות יותר אצל תכשיטיהן והיו הללו מוכנים אצלן, ובשעה שהאנשים הביאו נדבתם, כבר הקדימו הנשים להביא את שלהן. ובמדרש הגדול נאמר: 'לפיכך זכו נשים של אותו הדור יותר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו'; כלומר שהנשים זכו לנחול את הארץ כשכר לזריזותן לתרום. עפ"י חז"ל זכו הנשים לשכר נוסף, והוא שהנשים עתידות להתחדש כראשי חודשים, ולכן נחנך המשכן בר"ח ניסן (ולא בכ"ה בכסלו, עת הסתיימה הקמתו), כאות להתחדשות הנשים. ועוד, זכו הנשים בשמחת ראש חודש, באשר הן פטורות מעבודה ביום זה.