בלוג יהדות חברה וקהילה
בשנת 1846 חודשה 'גזירת המקמצים' על יהודי תימן שחויבו לעסוק בכפיה במלאכה בזויה זו של פינוי גוויות מהרחובות, ניקוי בורות ביוב, פינוי אשפה וכיוצ"ב, רק לאחר תשלומי שוחד למוסלמים ומתן פיצוי כספי הולם ליהודים שעסקו במלאכה זו באמצעות מגבית כלל קהילתית, רק אז הוסרה הגזירה מעל הקהילה.
תמונה: צנעא העתיקה wikipedia
שנה לאחר מכן היתה התעוררות של קנאים מוסלמים ובראשם השריף איסמאעיל שקראו לסילוקם של כל הכופרים מתימן, דהיינו הבריטים הנוצרים מעדן והיהודים באשר הם. קנאי דתי מטורף זה ניסה לעלות עם חייליו על היהודים אך השלטון המרכזי שלא ראה זאת בעין טובה מחשש ליציבות שלטונו הוא, יעץ לו בתואנה שבמילא היהודים נרמסים תחתיו, שיקדים את התקפותיו ראשית כנגד הבריטים בעדן ואח"כ ישוב והם ימסרו לידיו את היהודים ואכן הנ"ל הסכים, יצא לקרב כנגד הבריטים ולמזלם של היהודים הוא הובס שם עד חורמה "ובא לציון גואל".
יחד עם זאת עוד לא סרה צרתו של זה, קמה להם שוב צרה מרדיפותיו ונגיסותיו של אבו זייד אבן חסן אלמצרי משנהו של המלך. שר זה היה רודף את היהודים עד חורמה חומס, עושק וגוזל אותם תוך כבילתם בשלשלאות של ברזל ועינויים בעינויים קשים מנשוא. ליהודים לא הייתה ברירה והם היו מוכנים לפדות את נפשם בעד כל הון שהיה ביכולתם לשלם. בכסף שסחט מהם השתמש המלך למימון מלחמותיו בשבטים המתנגדים לו. למרבה האירוניה השתמש המלך בדרכים מקוריות לרושש את היהודים למשל הוא כפה עליהם לקנות ממנו אבק שריפה שהיה לו בשפע והיהודים שלא היה להם שום צורך בכך נאלצו למכור זאת במחיר זול יותר. כתוצאה מכך רבים מיהודי צנעא נסו על נפשם לעיירות בטוחות יותר ביניהם ר' יחיא בדיחי ששב רק לאחר הכיבוש התורכי בשנת 1872.
אירוע קשה נוסף קרה בשנת 1846 בימיו של אותו מלך רשע וזוהי פרשת מלאכת הטבעת הכסף. הממונה על מלאכה זו מטעם המלך היה יהודי ממשפחת אלשיך המפורסמת. יהודי זה בשם יוסף נתפס בקלקלתו וככל הנראה מעל במלאכתו. בחקירותיו בדבר זיוף כמויות הכסף הוא כנראה סיבך גם יהודים אחרים, רבים נאסרו ועונו קשות מתוך מטרה לסחוט מהם כספים, על מנת למלא מחדש את קופת המדינה. אחדים נמלטו על נפשם, אחרים שלמו הון עצום ואחד שלא עמד בלחצים התאבד. יתכן שאותו יוסף אלשיך שבגינו ארע מה שארע, התאסלם כדי להציל את עורו.(הוא סיפר על קורותיו מאוחר יותר לר' יעקב ספיר שכתב על כך בספרו).
בתקופה זו כאמור בפרק הקודם, שהו התורכים בצנעא ,מכוח ההסכם בינם לאימאם והיחסים בינם ליהודים היו טובים, דבר שגרר את שנאת המוסלמים ליהודים. בשנת 1849 התנפלו המוני מוסלמים על התורכים בתקווה לסלקם ולהתפטר מעולם, התורכים נסו על נפשם והתבצרו במבצר הסמוך לצנעא, היהודים חשו לעזרתם על אף הסיכון הכרוך בכך, וסיפקו להם מזון ומים להחיות נפשם. אלפי חיילים מוסלמים נהרגו בקרבות והם אילצו את היהודים לקבור את מתיהם. לכל אורכה של תקופה קשה זו על אף הסבל העצום של היהודים הם לא נשארים אדישים וכנועים לחלוטין אלא מנסים בכל דרך אפשרית לתמוך בצד האחר, על מנת לקוות לעתיד טוב יותר. הפעם הם נתנו את תמיכתם לתורכים, כי הם ידעו שברחבי האימפריה התורכית ליהודים יש זכויות בניגוד למרמס לו הם 'זוכים' תחת השלטון האימאמי הקנאי.
ר' סעיד מנצורה בן אותה תקופה קשה החי בצנעא כותב כי הוא מתנבא ומקווה שבסופו של דבר תבוא ליהודים הישועה מהבריטים אותם הוא מכנה 'מלכות ארם' שהם נותנים ליהודים החיים תחת חסותם שוויון זכויות מוחלט. הוא מביע את תקוותו שבסופו של דבר הם ישתלטו על כל תימן ובכך יתגשם חלק מהרעיון המשיחי שיגאל את יהודי תימן.
