בלוג יהדות חברה וקהילה
החל מיום רביעי בשבוע עוסקת האם ובנותיה בהכנות לשבת החל בניקוי הבית הכולל פינוי כל המצעים החוצה לאויר הפתוח ולשמש, נעורם מאבק ולכלוך ואוורורם, החדרים מנוקים ביסודיות והבית מסודר ומאורגן מחדש.
ביום חמישי הקפידו על הגיינה אישית הכוללת כיבוס בגדי החול ורחצה אישית כנראה מסורת זו נשמרה בהקפדה מדורי דורות בהתאם למקור התלמודי ממסכת בבא קמא פרק ב ע"א שמזכיר אחת מתקנות עזרא הנביא "שיהו מכבסות בחמישי מפני כבוד השבת".
הרחצה והכיבוס היו באמצעות שימוש בשני מיני סבון האחד מיובא מתורכיה לשימוש אישי והאחר מקומי זול יותר לכיבוס הבגדים. יצרני הסבון הערבי המקומי היו היהודים בצנעא. כמו כן היו חומרי כביסה "חזקים" יותר המבוססים על מלחים חלקם מקורם במחצב מקומי מצפון תימן וחלקם מקורם משרף שהופק בתהליך שריפה מסוג מסוים של עץ ונמכר במשקל בשווקים בצורת שברי גבישים מרוסקים. בעלי מלאכה כמו צורפים ונפחים שמפאת מלאכתם ידיהם היו מלוכלכות מאוד השתמשו בחומרים קשים אלו בשימוש יומיומי.
יום שישי הוא הלחוץ ביותר בעבודות הבית ולכן כל היום ברובו מוקדש בעיקר להכנת הארוחות ליומיים, כולל אפיית הסאלוף מעלות השחר, הכנת הלחוח והכובנות, החילבה, ניקוי הירקות ורחיצתם, הכנת הקליות ,הפירות ומיני מתיקה, הרתחת מים בכלי המיועד לכך בדומה למיחם שבימינו ועוד כהנא וכהנא מלאכות.
הטבת הנרות זוהי מלאכת הבעל והאישה אחראית בלבדית על ההדלקה לאחר סיום המלאכות. כמו כן לפני לכתו לבית הכנסת לקראת קבלת שבת הדליק הבעל את מנורת הנפט ומכוון היטב את הלהבה כדי שלא תכבה בשבת ותגרום לעוגמת נפש (להבדיל היום אנחנו מכוונים שעון שבת בלחיצת כפתור).
יש לציין שבדרך כלל יהודי תימן נהגו לקבל את השבת בטרם השקיעה ויצאו מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית עוד באור היום. לאחר הדלקת הנרות לובשת האשה בגדי שבת ועורכת את הג'עלה וממתינה לשובו של בעלה וילדיה מהתפילה.
היה מנהג בעיר צנעא שביום שישי אחה"צ היו מס' מתנדבים שהסתובבו בחלקי העיר השונים לצורך איסוף ככרות לחם שנאפו בבתים מקמח נקי לחם זה שנאסף נקרא "מצווה" והוא חולק לעניי העיר. היו משפחות עשירות שביום זה הכפילו ושלשו את כמויות הסלוף והחילבה שהכינו לצורך חלוקה לבתי העניים (כך סיפרה לי אימי שהייתה אמונה על חלוקה זו בבית אביה).
עם שובם של הבעל והבנים מבית הכנסת מכריזים בקול רם ובשמחה "שבת שלום" ומיד פותחים בתפילת "שלום עליכם מלאכי השלום" "יהי רעווא" ו"אשת חייל" (יש בתים שלא נהגו לקרא זאת). בעל הבית מקדש על כוס יין או משרת צימוקים ואח"כ מרבים בברכות כל אחד בפני עצמו על הג'עלה.
באתנחתא שבין הג'עלה לסעודה עצמה שרו שירי שבת משירי שבזי ("שבח אל חי", "אני אשאל" וכו' ובמיוחד השיר" לקראת שבת אצא בחיבה"). השירים לוו בנעימה של תפילה והשתפכות נפש לפני בורא עולם שהרי שעה זו נחשבה לשעת רצון שבה מתקבלות התפילות. לאחר מכן סועדים ומברכים ברכת המזון, בסיומה משתהין קמעא והולכים לישון.
כשעה לאחר חצות קמים הגברים והולכים לבית הכנסת לקריאת בקשות ותהילים בצוותא ובמקהלה. בתי הכנסת היו מלאים ויש שנהגו ללמוד משניות, הרמב"ם, גמרא, רס"ג וכיוצ"ב.
לפני עלות השחר שבים הביתה להעיר את הילדים ולאכול כובנה כפת של שחרית. המקפידים כדעת הרמב"ם לעולם לא אכלו ולא שתו דבר מלאחר עלות השחר ועד אחרי קידוש הבוקר. יש אחרים שנהגו לאחר תפילת שחרית לעשות הפסקה קצרה ללכת הביתה ולאכול כובנה הם הסתמכו על הפוסקים שקבעו שאין חובת הקידוש חלה עד לאחר המוסף.
לאחר מכן שבו לבית הכנסת כולל הנשים לקריאת התורה לעליית הקטנים ל"שישי" ותרגום אונקלוס. יש לציין שתיבת התפילה עמדה בקביעות על יד ההיכל ולקראת קריאת התורה הוזזה למרכז בית הכנסת.
נהוג היה בתימן כשהיה צורך להכריז ולפרסם עניין ציבורי כלשהו מטעם ההנהגה או השלטונות או הזהרת בית דין וכיוצ"ב תפקיד זה הוטל על הרבנים של בית הדין המקומי והתזמון לצורך זה היה ביום שבת בבקר בשעת קריאת התורה מיד כשגמר אחד המברכים לקרא בתורה הרבנים נכנסו ואב בית הדין הקריא את האגרת הרלוונטית לציבור ומיד אח"כ פנו לבית כנסת אחר וכו'.
