בלוג יהדות חברה וקהילה

שמיטה הוא שמה של השנה השביעית במחזור של שבע שנים, שבה נצטוו בנ"י לשבות מרוב המלאכות אשר בשדות ארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לאוכלם ולקוטפם. השמיטה מלוּוָה גם במצוות שמיטת כספים ובמצוות הַקְהֵל. במשנה ישנה מסכת העוסקת בשנת השמיטה – מסכת שביעית.

למצוות השמיטה ניתנו מספר טעמים בכתובים השונים המוזכרים בתורה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). להלן כמה מהם:

א. אדם ואדמה – שבת ושמיטה – זמן ומקום

"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' " (כ"ה ב') – במה השמיטה היא שבת לה'?

מפרש"י "שבת לה' ": לשם ה', כמו שנאמר בשבת בראשית ["ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א-לוהיך.[" לפי זה שתי מצוות אלה, תכליתן זהה: להודיע לכל, כי ה' הוא אדון כל העולם וכי העבודה והשביתה ממנו וברשותו תיעשינה. מה שמהווה השבת עבור היחיד בישראל, מהווה 'שבת הארץ' לאומה כולה – מסביר הרב קוק בספרו 'שבת הארץ'.

ויוצא מהפסוק כאילו הארץ עצמה היא השובתת, באשר א"י היא אישיות הקשורה למרחב המקום – במקביל לשבת שהיא פרי הזמן; וכמו שברכת החול באה מתוך קדושת השבת, כך הברכה בעבודות השדה הן תוצאה של קיום מצוות השמיטה: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כ"ה כ"א). ועוד – כפי שמי שאינו מקיים "זכור ושמור" מרחיק עצמו מהנשמה היתרה, כך גם העם – בשעה שאינו משבית את האדמה – הארץ, שהיא ישות עצמאית, תקיא אותו ממנה, ותעשה איתו חשבון ככתוב בדבה"י ב' ל"ו כ"א: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה".  כלומר – הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ נוטלת את המגיע לה מעושקיה: "אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ (כ"ו ל"ד); עליה להשלים כביכול את השמיטות שלא שבתה בהן. לפיכך בשיבה מן הגלות, כשחוזרים אל טבע הארץ – מזהירים הנביאים על שתי השבתות האלה: שבת בראשית ושבת הארץ; כמו בנחמיה י"ג ט"ו: " רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת".

ב. הרמב"ם: מצווה חברתית – כלכלית:

טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות – סיבה סוציאלית, התומכת בחלוקה מחדש של תוצרת האדמה והעבודה. וכך מסביר הרמב"ם את טעם המצווה: "כל המצוות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל, מהם לחמלה על בני אדם והרחבה (רווחה) לבני אדם כולם, כמו שאמר: "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה" (שמ' כ"ג י"א), ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה (מופקרת). ומהם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים, אי אפשר בה מכירה לצמיתות: "והארץ לא תימכר לצמיתות", ויישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו". נמצא איפוא שהשמיטה מחזירה את הארץ לבעליה האמתיים, אל הקב"ה, שהרי "לה' הארץ ומלואה"; והקב"ה 'לוקח' אותה בחזרה לאחר ש'השאיל' לנו אותה למשך שש שנים. ובשנה השביעית פירותיה קדושים, כי עתה הם ברשותו של ריבון עולם. ובשנה השביעית – מחנך הא-ל את האדם לחזור אל הטבע המוסרי שלו כדי לחזור אל חברה שוויונית יותר וצודקת יותר. התורה אינה מאמינה בסוציאליזם מזוייף, שהרי לעולם ועד יהיו הבדלי מעמדות, אלא שתורתנו נותנת איזונים ובלמים כל שבע שנים, ועוד יותר בשנת היובל, כדי שהנזקקים יתעודדו עם נקודת זינוק חדשה, ובמקביל להם – שהעשירים ירגישו מהו מחסור, ותישבר גאוותם בעבור עושרם, ובשנות המחסור יחזרו וישננו לעצמם את הפסוק : "עיני כל אליך ישברו" (יצפו ויוחילו).

וכפי שמסכם בעל 'ספר החינוך': "שיוסיף האדם ביטחון בד' יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך, הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תֶחֱזק בו לעולם מידת הכילות (הקמצנות) הרבה ולא מיעוט הביטחון".

ג. האברבנאל – ארץ נבחרת לעם נבחר

האברבנאל מציע את ההסבר הבא: "ארץ ישראל נבחרת ונחמדת לפניו יתברך מכל הארצות, כמו שעם ישראל נבחר מכל העמים. ומפני זה רצה הקב"ה – כמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי, ותעיד על בריאת העולם וחידושו, כך הארץ הנבחרת תעיד על בריאת העולם וחידושו בשמיטתה בשנה השביעית. ולכן חתם מצווה זו בפרשת "והארץ לא תִמָּכֵר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" (כ"ה כ"ג).

וביאר בזה, כי הארץ אינה נתונה לישראל בהחלט, "כי לה' הארץ ומלואה", ולכן לא יוכלו למוכרה לצמיתות. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו, ויתנו לה גאולה שאם לא יעשו כן, תבוא עליהם הגלות". לפי זה מובנות כל המצוות התלויות בארץ: תרומות ומעשרות, ערלה, רבעי וביכורים, לקט, שכחה ופאה. פרי הארץ אינו של האדם, של ה' הוא. ורק לאחר שהאדם מכיר בכך ונותן מתנות לכהן וללוי, לעני ולגר, ליתום ולאלמנה, ומעלה את פרי הביכורים לי"ם ולמקדש – רק אז הוא רשאי לאכול את יתרת הפרות.

ד. שבתון רוחני

כותב הנצי"ב: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' " – "כשהארץ שובתת, זהו ניסיון גדול. אלה שמאמינים בה' ולא עובדים את האדמה שנה שלמה נקראים גיבורי כח עושי דברו". ומסכם הרב יעקב אריאל: "שנת השבתון לאדם היא שנה של שחרור מתפיסות אינטרסנטיות ואגואיסטיות צרות אופק; שנה של התחשבות בצורכי הזולת והחברה וחלוקה שווה של התוצרת החקלאית בין כל השכבות, ובכך נוצר הקשר האמיתי בין האדם לאדמה: לא קשר של ניצול האדמה למטרות אנוכיות וחומרניות, אלא קשר רוחני והשפעה הדדית של קדושה מצד האומה על האדם ומצד האדם על האדמה". בימי המלוכה היה מעמד הקְהל בחג הסוכות של שנת השמיטה; וכל העם, אנשים נשים וטף, היו נקהלים בירושלים בבית המקדש, שם נבנתה בעזרת הנשים בימת עץ גדולה, עליה ישב המלך וקרא לפניהם פרשיות נבחרות מספר דברים.

ועל טעמה של המצווה כותב בעל 'ספר החינוך': "לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה. וילמדו לדעת את ה' ויזכו לטובה, וישמח ה' במעשיו". המעמד של הקְהל היה באופיו ובצורתו מעמד דומה לקבלת התורה בהר סיני, ושימש זֵכר לה ומעין כריתת ברית. מגמתו הייתה להורות את עיקרי המצוות בפני רבבות המתקהלים וליצור התרוממות רוחנית, שתדחף את האדם להפוך את הפנאי של שנת השבתון למנוף ליראת שמיים, לאהבת התורה ולימודה עם ילדיהם שספגו את אווירת הקדושה; ובכך יזכו להפוך את השבתון מ'חופשה' שיש בה בטלה למסגרת של 'דרור' – שהתורה 'דרה' בביתו – לימוד, עיון וריענון (בדומה לשבתון של המורים בימינו).