בלוג יהדות חברה וקהילה
בשנת 1517 נכבשה מצרים ע"י תורכיה ומשבססו התורכים את שלטונם שם, הרשו לעצמם גם לחדור לתימן תוך כיבושן של ערי החוף ולסירוגין ערים נוספות בתוך תימן. שלטונם של התורכים בתימן לא היה אבסולוטי ולאורך השנים הם ראו עליות ומורדות.
באופן כללי ניתן לומר כי במשך כ – 400 שנה (1538-1918) שלטו התורכים במצרים לסירוגין. בתימן בכל אותן שנים לא פסקו המלחמות והמרידות בין התורכים למקומיים וברוב הזמן שלטונם היה סמלי בלבד והצטמצם בעיר הבירה צנעא בלבד, כשבכפרים שלטו המנהיגים השבטיים המקומיים. גם בין השבטים עצמם לא פסקו המלחמות שגרמו לסבל רב לאוכלוסיה המקומית בכלל וליהודים בפרט אעפ"י שהיהודים ניסו לשמור על נטרליות, בכל זאת הם נרדפו הן ע"י התורכים והן ע"י המקומיים , כשכל צד חושד שהיהודים תומכים בצד השני, במיוחד סבלו יהודי צנעא מפני ששם היה המרכז השלטוני ומשם התלקחו הקרבות ופעמים רבות העיר הובאה במצור, שגרם למותם של רבים הן מהרעב והן מהחרב. המצב החמיר במיוחד במאה ה – 17. בשנים 29 -1727 מרדו אלקאסם ובניו בתורכים ואז נגזר על היהודים שמד. רבים נאסרו, עונו, נשדדו ואף המירו את דתם על מנת לשרוד. בתקופת שלטונו של המהדי אסמאעיל, בין השנים 1644-76 , שוב חוזר הדבר על עצמו. בשנת 1673 נגזרה על היהודים "גזירת העטרות". עד אז היה מותר ליהודים להתלבש בבגדים נאים ולעטר ראשיהם בכיסוי ראש יפה. מעתה ואילך ועד שנת 1872, בה בוטלה הגזירה, נאלצו היהודים ללכת גלויי ראש. על כך אף רמז ר' שלום שבזי באחד משיריו: "מהתל עלי דתי/ובוזה לתורתי/והסיר עטרתי".
בתמונה: מפת האימפריה התורכית בתחילת המאה ה-17 לצפייה במקור
לאחר תקופה מסוימת הותר אמנם ליהודים לכסות ראשיהם, אולם רק בחתיכות בד ובמטפחות בלבד. בשנת 1676 גזר האימאם אחמד בן חסן על חורבן בתי הכנסת בכל ערי תימן ואסר אף את התפילה בציבור. שיא הרדיפות הגיע בשנת 1679 כשנגזרה על היהודים הגזירה הקשה ביותר בתולדותיהם – גלות מווזע. הסיבה העיקרית לכך היתה מדינית-דתית, הקנאות הדתית של השליטים המקומיים הושפעה ממטיפי דת קיצוניים שבקשו לתת תוקף מחודש למסורת איסלמית עתיקה האוסרת על קיום שתי דתות בכל חצי האי ערב, ומשום כך נגזר על היהודים להמיר את דתם או לגלות.
גורם נוסף שדחף למימושה של החלטה זו היה ההתעוררות המשיחית בעקבות שבתאי צבי. רוב מוחלט של יהודי תימן העדיפו את ההגליה על פני ההמרה ויצאו לגלות מווזע בחבל ארץ שכוח אל, בו החיים קשים מנשוא, הן מבחינת האקלים והן מבחינת השממון והצחיחות. אכן, כשני שליש מיהודי תימן קיפחו את חייהם במהלך גלות זו שארכה כשנה וחצי. כל בתי הכנסת הוחרבו ע"י המוסלמים או שנמכרו בפרוטות. כל אוצרות כתבי היד העתיקים ומגילות היוחסין אבדו או נגזלו ע"י המוסלמים.
מאחר שגלות זו הטביעה את רישומה החזק והטראומטי במשך שנים רבות על יהודי תימן, נותרו בידינו תעודות ורישומים המתעדים תקופה קשה זו. החל בר' שלום שבזי שהקדיש לכך מספר שירים וכלה בהסטוריונים יהודים מקומיים שגדלו בדורות מאוחרים ושמעו את הסיפורים מפיהם של הזקנים ולפיכך תיעדו זאת בכתביהם.
על תאורה המדכא של גלות מווזע – בגליון הבא.
