בלוג יהדות חברה וקהילה
פירושים רבים נכתבו על הפסוק: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", ואנחנו ננסה לפרשו כפשוטו – אכן האדם דומה לעץ השדה. ויתרה מזאת – העץ הנטוע בַטבע עם שורשיו העמוקים מסמל את הקשר החזק בין האדם לאדמתו. וכך נאמר בשמו של הבעש"ט: "אדם ואילן היינו הך, אחד קשה ואחד מך (נמוך), אדם ואילן - היינו הך". לכן מצוות הנטיעה היא המצווה הראשונה לבנ"י: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויק' י"ט כ"ג), ובכך מחקים אנו את הנטיעות שנטע הקב"ה בבריאת העולם: "בתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, אף אתם כשנכנסים לא"י לא תתעסקו אלא במטע תחילה" (ויקרא רבה כ"ה). אהבת האדם לטבע ולנוף טבועים בשורש נשמתו, באשר האדם הוא אילן המהלך על שתיים; ובכלל – מהי הנקבה של 'אדם'? ה'אדמה' – והיא בת זוגו של האדם – ממנה נוצר, מפירותיה הוא חי ואליה ישוב בסוף ימיו. וכשם שהעץ מחבר את הפרי לארץ, כך תפקיד האדם לעלות בַ'סולם' ולחבר בין הגשמי לשמימי-רוחני; הן לאדם והן לעץ ישנם שורשים, פרות וענפים, וסימנך בראשי תיבות 'שפ"ע'.
השורש הוא חלק בצומח הנמצא באדמה, השואב מים כדי להרוות ולהחיות אותו. ומכאן לאדם – שורשו, חוסנו ואיתנותו תלויים ב'מים' – בתורה שלמד, בהשכלה שרכש, במידות הנאות, במצוות ובמעשים הטובים; כדברי ישע': "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל " (כ"ז ו'). ככל שישריש, ככל שיחזק את שורשיו הרוחניים –כך יפרח ויתן פירות משובחים הנמשלים למצוות; אך בניגוד לעץ - שורש האדם נמצא למעלה, הוא אילן הפוך ושורשיו הרוחניים נמצאים בראשו, שבו הדעת והשכל, ולכן על האדם לשאוף לשמים, אף שרגליו נטועות באדמה. (המילים שורש, שרשרת, שרירים, "שררך אגן הסהר", לאשר ולאשרר, שריר וקיים, שירים – קשורות לשורש ש"ר שמשמעו קשירה, חוזק ותוקף).
פר"י – שורש פר"י פירושו לפרוץ ולצאת ממחבוא, ומכאן לעלות מהאדמה ולצמוח, וקרוב לו 'פ˙ארות' =כלל ענפי העץ, וממנו 'פאר' והדר אצל האדם. "פרי השדה" מקביל ל"פרי בטן", "פרו ורְבו"', וספר דברים מסמיך את שניהם: "פרי בטנך ופרי אדמתך" (כ"ח ד'), ומכאן הדימוי של יוסף לגפן פוריה: "בן פורת יוסף", ועל האישה שהיא מקור הפריון נאמר: "אֶשתך כגפן פוריה" (תה' קכ"ח ג'), ו"בניך כשתילי זיתים". הֶעלה נקרא כך כי הוא עולה על הענף ומכסה אותו, ואצל האדם אלה הם העוללים, התינוקות המכסים את ההורים, ובלעדיהם הם מרגישים בשלכת.
דיברנו על שורשים, והנה סיפור פיקנטי על ימיה הראשונים של תל אביב, העיר הייתה קטנטונת, והרחובות מלאי חולות עמוקים, ללא עצים ובלי גינות נוי. יום אחד התבשרו תושבי תל אביב כי שר המושבות הבריטי, סר וינסטון צ'רצ'יל, עומד לבקר בעיר. מועצת העיר בראשות מאיר דיזנגוף התכנסה ודנה: כיצד יקבלו את פני האורח החשוב? בתום דיון ממושך התקבלה ההחלטה: קבלת הפנים תיערך ברחוב, שתוכנן לטעת לאורכו שׂדרת עצים ( כיום שׂד' רוטשילד). אז עדיין הרחוב היה חשוף, ללא עצים, רק חולות. חשבו חברי המועצה : מה לעשות ? חשבו וחשבו עד אשר החליטו לטעת עצים זמניים, כאילו היא שדרה ירוקה ורעננה. חיפשו ומצאו מחוץ לעיר עצים גדולים. עקרו אותם בזהירות, ויום לפני הביקור תקעו אותם בְחולות הרחוב, שבו יעבור השר החשוב - והרי לכם "שׂדרה". כשהגיע האורח המכובד, הצטופפו תושבי תל אביב הקטנה לאורך "שׂדרת העצים". לחץ הקהל על העצים גבר, וכאשר עבר אורח הכבוד בין שורות העצים, נצמדו האזרחים יותר ויותר אל העצים הרעועים. לפתע התחילו העצים לקרוס וליפול זה אחר זה. ראה זאת השר, סר וינסטון צ'רצ'יל, שהלך במרכז הרחוב, צחק ואמר לראש העיר מאיר דיזנגוף: "דע לך, בלי שורשים... שום דבר אינו עומד"!
המשורר נתן זך לקח את הפס' "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" וכתב שיר שקיבֵּע אותו בתודעה הישראלית, והוא התקבל כמרכיב בסדרי ט"ו בשבט. שלום חנוך הלחין אותו.
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לַמַּיִם
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַע כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה. כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשׂרף באש קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה. כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.
הדואג לשנה, זורע חיטה.
הדואג לשנים, נוטע עצים.
הדואג לדורות, מחנך נפשות.
(הראי"ה קוק)
לשיעורים ולהרצאות - משה אוסי
Mosheossi@gmail.com 09-8335016
