בלוג יהדות חברה וקהילה

על ברית מֶלַח, מַלָּח וממולח

א. 'בְּרִית מֶלַח' - סמל לנצחיות הכהונה והמלוכה - כך נכתב ב'גוגל' על המלח: "כבר בתקופות קדומות גילה האדם את סגולות השימור של המלח, שהוא בעל יכולת ייבוש חזקה, מוציא את הלחות מהרקמות, מייבש אותן ויוצר סביבה המונעת התפתחות של בקטריות מזיקות. המלח משמש הן לתיבול המזון והן בתהליכי ההכנה והשימור שלו. הוא משמש לשימור בשר לאורך זמן, לכיבוש ירקות ופירות, לחביצת גבינות ולהוצאת הדם מהבשר." ההמלחה הייתה שיטה חשובה לשימור מזון באזורנו, אזור עם אקלים חם. בפרשתנו מוזכר המלח כסמל לברית נצח בין הא-ל לבין זרע אהרן: "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (י"ח י"ט). ומציין רש"י שהקב"ה הדביק את נצחיות הברית למלח, באשר המלח הוא סמל לדבר בר קיימא שאינו כלֶה לעולם ואינו מסריח. גם הברית העולמית שנכרתה עם זרע בית דוד מסומלת ע"י מלח: "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה'... נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח" ( דבה"ב י"ג ה'). הקשר והסמליות שבין המלח לברית נאמר בתחילה בקרבנות: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"(ויק' ב' י"ג) – המלחת הקרבנות מסמלת את חיזוק הברית בין העם לא-לוהיו, וכן המלח סופג  את הדם ומטהר את הבשר. וכדי לחזק את הציווי באות שתי מצוות זו אחר זו, אחת עשה ואחת לא תעשה. ומצוות אלה מצטרפת לעוד שתי מצוות הקשורות לדם, שלא לשתות דם ושלא לאכול על הדם כדי להבדיל אותנו מן האומות שעשו כך. במקדש היו צורכים מלח לרוב, ועל כך יעידו שלושת המקומות שבהם היה מלח: א. בלשכת המלח שע"י לשכת הפרווה שבה היו מולחים את העורות. ב. על גבי הכבֹש, ששם היו מולחים את  האיברים.               ג. בראשו של מזבח העולה כדי להמליח את הקומץ של המנחה ואת הלבונה שעליו ואת עולת העוף. את המלח נידב הציבור לסמֵל שהברית כרותה עם כל העם.

ב. לחם במלח – סמל לשלום חברתי - במזרח הערבי משתמשים במלח ובלחם בטקסי ברית לסמל התמדה ולמערכת יחסים תקינה בין בני האדם: "פִיה בֵּינַתְנַא  עֵיש וּמִלֶח" –יש בינינו, יעני, אכלנו לחם במלח וזה קירב אותנו, וכעת אנו חברותא אחת ללא סכסוכים ובגידות. ועוד,  אחת המילים בערבית לברית  היא 'מִלְחַה'. מספרים שמלווי שיירות בדווים שאכלו עם אנשי השיירה לא היו בוגדים בהם. אני זוכר את אחד הביקורים שלי אצל הבדווים עם כיתה שלמדה אצלי ערבית – כאשר המארח ראה שאינני אוכל, ניגש אלי עם 'פנג'אן קהוה'=ספל קפה, ואמר לי: ''תעאל נִתְמַאלַח -  בוא נכרות ברית מלח בינינו על כוס קפה'', ועל זה אומרים 'הלגימה מקרבת'. ארוחה סביב שולחן אחד כאות לברית נמצא הרבה בסיפורי האבות: אברהם ואבימלך, יצחק ואבימלך, יעקב ולבן בגלעד, יוסף ואחיו, אליעזר יושב לאכול עם משפחת רבקה רק לאחר שקיבל תשובה חיובית, וטקס של ביתור זבחים נערך גם מול הקב"ה בברית בין הבתרים, ובטקס של ספר הברית שבו נאמר "נעשה ונשמע" ישנה אפילו אכילה מול הקב"ה: "וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמ' כ"ד י"א); ובכלל, הלחם שעל שולחן הפנים במקדש הוא סמל לברית עם הא-ל – עָרכו את השולחן לסעודה, אף על פי שאין שם אכילה. ופעמים נמצא שהמלך מזמין אדם לאכול סביב שולחנו, והוא סימן לברית בין המלך והסועד: "וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל" (שמ''ב ט' י"ג) – כללו של דבר: המלח המשמש שמירה למניעת קלקול הבשר, ביחד עם אכילה בצוותא, משמש גם כסמל למניעת השחתה רוחנית של בני האדם ולהשכנת שלום ביניהם. ומכאן המנהג לקבל נכבדים ואנשי שררה בלחם ומלח בפתחה של עיר, לומר להם, פנֵינו לשלום, וע"י האוכל אנו הופכים לבעלי ברית; כפי שמציינת נעמי שמר בשירה "פת במלח": טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, פת במלח... טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, פת במלח... זה מה שיש, אז שב איתנו כאן... . וזכר לזה אנו טובלים את הלחם במלח עם ברכת 'המוציא'. והיפוכו של דבר – המלח סימל גם את ההיפך מנצחיות: סמל לשיממון, לחורבן ולאי פוריות – כמו במהפכת סדום ועמורה "גפרית ומלח", או בסיפור כיבוש שכם ע"י אבימלך שפיזר בה  מלח, אחרי שהתושבים בגדו בו: "וַיִּתֹּץ אֶת-הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופ' ט' מ"ה).

  ג. salt, salad, salary, soldier- מלח, סלט, משכורת וחייל – מהו הקשר שביניהם?            בתרבות של רומא הקדומה היה למלח חשיבות רבה בכלכלת האימפריה, והיו שיירות וספינות מעבירות מלח ותבלינים על פני הארצות. כל המילים הלועזיות שלעיל קשורות במלח ותוצאותיו. הקשר בין המלח לסלט ברור מאוד, ומי שאוהב סלט מתובל יודע להעריך את המלח והתבלינים. המלח היה יקר עד כדי כך שהיו משלמים את משכורתו של החייל בגבישי מלח, והחייל היה פודה את המלח בכסף ע"י מכירתו להמונים – ומי אמר שלחייל אסור לעשות עסקאות? (דרך אגב, הביטוי "מלח הארץ" שאול מהמסורת הנוצרית.)

ד. המִּלַּאח – הגֵטו במרוקו – הגֵטו היהודי ברחבי מרוקו נקרא 'המִּלַּאח'. אין יודעים לבטח את משמעות המילה, וקיימות מספר סברות לגבי מקור 'המִּלַּאח': א. הרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח; ויש הסוברים שהשטח שהוקצה להקמת הרובע היהודי היה שטח ששימש עד אז כמרכז לסחר במלח. ב. היהודים היו סוחרים במלח ובתבלינים, ויש המוסיפים שאף שילמו את מיסי העדה במלח בהיותו יקר (בערבית 'עִטְר'=בושם, פרחים ריחניים, ומכאן שמה של משפחת עַטָּאר שמכרו תבלינים ופרחי בושם; ובספרדית משפ' פיאמנטה=פלפל). ג. הרשויות היו כופות על היהודים, במסגרת העבודות הציבוריות הבזויות שהוטלו עליהם להמליח את ראשיהם הכרותים של המוצאים להורג כדי לשמרם, בטרם יוצגו בשער העיר - למען יראו וייראו.

ה. למה נקרא האיש 'ממולח'?  - "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ"(ל' ל"ה) – מה פירוש ממולח? לכאורה, השאלה מיותרת, שהרי רואים בעליל את השורש 'מלח'. ואולם ישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בדבר הבנת המלה. ומפרש הרמב"ן: 'ממולח טהור קודש שיהא מלוח במלח סדומית כמו שאמרו במסכת כריתות (ו' ע"א) מלח סדומית רובע'. לעומתו מקבל רש"י את פרשנותו של אונקלוס המתרגם: 'מעורב, שיערֵב שחיקתן יפה יפה זה עם זה'. ומסביר רש"י שהחובלים נקראים מַלָּחים, 'ע"ש שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים'. מצד שני מסביר הרמב"ן, שחכמי הספנים נקראים מלחים 'בעבור שהם יודעים טעם הים כאילו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם'. יוצא שהרמב"ן עומד בדעתו כי "ממולח" מהמילה מלח, שהיו מוסיפים בקטורת, ולא כפירוש אונקלוס ורש"י שהמרקחת נימוחה עד שלא יוכר הסם המעורב עם הסימנים האחרים. חוקרי הלשון מצאו שהמלה 'מַלח' יסודה בשפה השומרית ופירושה 'מי שמניע את האונייה'. והוכחה יש לכך בסיפור יונה: "וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ" (א' י"ג) – חותרים ע"י שמנערים במשוט ו'מערבבים' את המים; יוצא שאין לה קשר למֶלח הנמצא במי הים. בערבית המלה 'מליח' פירושה טוב, יפה ונאה; ולמשפחה טובה הדביקו את השם – אלמליח ('גודמן'). ואולי  הכינוי 'ממולח' – לאיש פיקח ושנון – בא לו, כי חכמתו 'מעורבבת', רוצה לומר, שלמד ממספר מורים במוסדות שונים, ושמע דעות נוגדות, איפכא מסתברא; שקרא מגוון חומרים, ביקר במקומות אחדים ופגש טיפוסים שונים, ולא רק חכמים מאסכולה אחת. נחשוב על דמותו של יעקב אבינו ועל כל התהפוכות (שינויים ו'ערבובים') בחייו – הוא ה'ממולח' בה"א הידיעה! ולכן הוא שׂר  א-ל', ואנו,  'העם הממולח', נקראים על שמו – ישראל

ו. ונסיים בפרשתנו - רש"י בויקרא (ב' י"ג) כותב: "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקְרב במזבח במלח וניסוך המים בחג" (בסוכות). ומוסיף בעל שפתי חכמים: "פירוש, על ידי המלח המים נקרבים במזבח כי המלח מתולדות המים"; ר"ל, המלח יסודו במים, וע"י ההמלחה נקרבים גם המים. ולשם מה זה? כי בבריאת העולם הייתה הפרדה, הקב"ה הבדיל בין המים התחתונים למים העליונים, ועתה עם הקרבת הקרבנות הגיע הזמן לחזור ולאחד בין השמים לבין הארץ, והמלח שיסודו במים יעשה זאת ע"י ההמלחה. וזהו בעצם תפקידו של הכהן, ל'המליח', לערבב ולקרב בין העם לאבינו שבשמים. ואולי זהו הלקח שבפרשת קרח, שעל ברית כהונה עולמית שנמשלת למלח אין לערער.

שיעורי עברית, ערבית, יהדות ועוד - לבודדים וקבוצות אפשר לפנות  למשה אוסי 098335016