בלוג יהדות חברה וקהילה
שתי השקפות עולם מנוגדות דחה הרמב"ם בכתביו. האחת אשר רואה את כל המתרחש בעולם כמעשה ישיר של הקב"ה, ואינה רוצה להכיר בשום חוקיות הנראית לעינינו (א,עג הקדמה שישית ושביעית, ובחתימת חלק א), והאחרת אשר רואה בעולם רק חוקיות שלפיה מתנהל העולם, ואינה מכירה כלל בהשגחה עליונה אשר מתערבת ומשפיעה על מהלכי המציאות (ג,יז). מהי אם כן ההשקפה הראויה לפי הרמב"ם? דרך האמצע כמובן. החוקיות המתגלה לעינינו חושפת את חוכמתו של הקב"ה, חכמה היכולה להביא אותנו להכרתו ואהבתו (ראה הל' יסודי התורה ב,ב ובמורה ג,כח). הרמב"ם גם לא שולל את אפשרות התרחשותם של ניסים, אלא שאלו מעצם טבעם נדירים מאוד עד שאין מקום לבנות על פיהם את מהלך חיינו השגרתיים (ראה אגרת תחית המתים).
עלינו להחכים ולהבין את עולמו של הקב"ה כדי לנהל את חיינו בחכמה, אלא שבכך מתעוררת הבעיה כלפי המרכיב השני של העולם – היותו מושגח על ידי הקב"ה. דווקא ההתקדמות שמאפשר לנו הידע המדעי מביאה פעמים רבות את האדם לתחושה שעולם כמנהגו נוהג ואין השגחה עליונה על מעשי האדם. כל אירוע יכול להראות כמקרה, כתוצאה של התרחשויות קודמות, וכאילו לא הקב"ה פעל כל זאת, ואין הוא משגיח ומשפיע.
הרמב"ם מתאר בפנינו תמונת עולם מורכבת לפיה אכן ישנה חוקיות הפועלת בעולמנו והיא לכאורה עובדת בצורה אקראית שאינה מבחינה בין פרט לרעהו. תחושת מקריות זו מפריעה לאדם לחוש את השגחת הקב"ה בעולם, וכדי להתמודד עימה מציג הרמב"ם מספר מצוות, שלדעתו באו לפתור בעיה זו. עשייתן מסייעת לאדם לראות נכון את המתרחש סביבו וממילא מכשירה אותו לנהוג בצורה הראויה ביותר לאותו מצב. לדוגמה, מצוות תרועת החצוצרות בעת צרה מוצגת על ידי הרמב"ם כאחת מהמצוות הללו (ג,לו). מצוה אשר מעוררת את השומעים לבחון את מעשיהם, מתוך הנחת יסוד מוצהרת שהצרה שהתרחשה איננה רק תוצאה של מקריות סתמית, אלא היא פורענות שהצליחה להתממש בעולם כתוצאה מסילוק השגחת ה' מעלינו (ראה גם דבריו בתחילת הל' תעניות). כך גם הצביע הרמב"ם על רעיון זה בהטעימו את מצות שמיעת השופר בראש השנה (הל' תשובה ג,ז). חוסר הכרה בהשגחת ה' על האדם נראה בעיני הרמב"ם כאכזריות, אשר מבחינה בפורענות ומסרבת למנוע אותה (ראה גם הל' אבל סוף פרק יג).
הרמב"ם אינו מתכחש לכך שישנו גורם אקראי למתרחש בעולם, אולם הוא מוצא דרך לשלב אותו בראיית העולם שלו. מי שמתרחק מהקב"ה או שלא זכה להתקרב אליו, הרי הוא חסר את השגחת הקב"ה ועם אובדנה של ההשגחה הרי הוא מופקר למקריות שבעולם (כאילו הקב"ה אומר אם ברצונך להסתדר בלעדי, הדרך פתוחה בפניך, אלא שתצטרך להתמודד עם סכנות רבות ומגוונות שמכיל העולם הזה, סכנות שקשה לראות כיצד תצליח לבדך להנצל מכולן). בדרך זו ניתן גם להבחין כיצד פועל העקרון החשוב, לפיו הקב"ה הוא מקור הטוב בלבד – "אין דבר רע יורד מן השמים" (שכן הרע הינו מהדברים המאפיינים את עולמנו החומרי, וכל דבר רוחני שקשור בקב"ה הוא מהמצילים המסייעים לנו להחלץ מקשיי העולם הגשמי, מו"נ ג,ח).
בעבר סברו שמאפיין האקראיות שמאפיין את דרך פעולתם של חוקי הטבע נובע ממחסור בידע שלנו, מחסור שעם הזמן יושלם ואז עתיד המדע לשנות את אופיו ויוכל לחזות גם אירועים ברמה הפרטנית. בימינו מקובל כבר לומר שמדובר במאפיין עקרוני ששום ניסויים וחידושים לא ישנו אותו. מדובר במאפיין עקרוני ויסודי של הטבע אשר ברמה הפרטית הוא מתנהל בחוסר וודאות (כך לדוגמה מוצגים הדברים בתורת הקוונטים).
תפיסות אלו המדברות על חוקיות סטטיסטית תואמות יפה את תפיסת הרמב"ם אשר מצד אחד מכיר בחוקיות ומצד שני משנן לאדם את עובדת יכולתו לעשות ולהשפיע בעולם. החוקיות מתקיימת בעולם כשבוחנים את כלל האירועים, אולם בתוך הכלל, עדיין יש לאדם אפשרות תימרון גדולה שבה הוא בוחר לעצמו את הכרעותיו. יש אם כן טבע לעולם, יש בחירה לאדם, ויש גם גמול בתוך כל מה שנראה כמקריות.
