בלוג יהדות חברה וקהילה

הרהורי אלול

חודש אלול נתייחד להיות חודש הרחמים והסליחות, כי משה רבנו עלה למרום בפעם השלישית בר"ח אלול וירד עם הלוחות השניים לאחר 40 יום. יום ירידתו חל ב-י' בתשרי, ומכיוון שביום זה מחל הקב"ה על עוון העגל, נתקדש יום זה להיות יוה"כ – יום סליחה וכפרה. וכפי שתקעו בנ"י במדבר סיני בשופרות ב-40 יום אלה וביקשו מחילה וסליחה על עוון העגל, אף אנו, אשכנזים כספרדים, תוקעים בשופר מר"ח אלול כדי לעורר את הלבבות. וכבר באלול נפתחים השמים והמלך 'יורד' מכסאו אל השדה כדי שאנשי ממלכתו יוכלו לשטוח בקשותיהם ישירות וללא תיווך ("קראוהו בהיותו קרוב"); לקיים מה שנאמר: 'אלו"ל' – "אני לדודי ודודי לי".

האר"י הקדוש כתב: "ואשר לא צדה והא-להים אִנה לידו ושמתי לך", ראשי תבות: אלו"ל; לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על חטאים שעשה בכל השנה, וגם רמז שגם על השגגות (''לא צדה'') צריך לעשות תשובה בחודש הזה. ומצאנו עוד שני פסוקים הרומזים ל-'אלו"ל': 1. "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך" 2. "איש לרעהו ומתנות לאביונים". וידוע ש"תשובה (צו"ם=136), תפלה (קו"ל=136) וצדקה (ממו"ן=136) מעבירין את רוע הגזרה". ויוצא שהפס': "ומל ה' "וגו' רומז לתשובה, והפס':"אני לדודי" וגו' רומז לתפלה שהיא 'רינת דודים', ו"איש לרעהו" וגו' רומז לצדקה. דורשי רשומות מצאו כי ב"זאת יבא אהרן אל הקדש" – זאת עולה בגימטריא 408. כפולה של 136 ב-3.

כידוע שמות חדשי השנה אינם עבריים במקורם ומוצאם מבבל; והגולים, שחזרו עם שיבת ציון ובנו את הבית השני, הביאו איתם את שמות החודשים. האנציקלופדיה המקראית מציינת כי מקור השם 'אלול' הוא בשפה האכדית ופירושו: טיהור וכפרה. סברה אחרת אומרת כי ELULU פירושה באכדית: תקופת האסיף, ויש הרואים בה מלה ארמית – אללתא וקשורה למלה העברית 'עוללות' – פרי הנשאר אחרי הבציר או המסיק. ואם נקבץ את שלושת הפירושים נראה שחודש אלול ותחילת תקופת הסתו הם ימי האסיף ו'חישוב' מאזן היבול החקלאי, בד בבד עם עשיית 'חשבון' נפשי, רוחני; ועם שני ה'חישובים' נכנס האדם ב'דחילו ורחימו' אל השנה החדשה; מחד גיסא הוא מטהר את נפשו ומבקש מחילה וכפרה, ומאידך גיסא הוא מתפלל לגשם ברכה כדי לזכות ביבול מספק לקיץ הבא. האדם מזדהה עם עולם ההוויה – הוא שב אל מקור נשמתו כפי שעושה ה-'שנה' השבה אל תחילתה – אל 'תשובת השנה'.

למה חשוב לסלוח?

באחד משיעורי החברה ביקשה מורה מתלמידיה להביא לבית הספר למחרת היום שקית פלסטיק ושק תפוחי אדמה. משהביאו התלמידים את הנדרש, הטילה עליהם המורה משימה: "בחרו תפוח אדמה אחד שייצג אדם כלשהו במהלך שנות חייכם – שלא סלחתם לו על מה שעשה לכם".

התלמידים הוציאו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, וכמובן, הכניסו לתוך שקית הפלסטיק. חלק מהשקיות היו כבדות מאוד. התלמידים עשו כמצוות המורה, נשאו את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית הספר, לחוגים, למגרשי משחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה...

הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא "המשקל" שהם נושאים איתם לכל מקום, ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית במקומות שונים ומביכים. באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות שלא נמצאים בקירור ו"מטיילים" להם בחוץ... הפכה תכולת השקית במהלך השבוע – לעיסה דביקה ו..מסריחה.
מעשה זה הבהיר לתלמידים בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים. לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים לאחר. עצרו! עכשיו זה ברור כי זו "מתנה" שאנו מעניקים ל...עצמנו.