הכל

בנדאר הוא אבי הנגידים שחיו בעיר עדן בסוף תקופת הגאונים במאה הי"א. שמו מוזכר באגרות ששלחו הגאונים וחכמי בבל אל יהודי תימן, כדי לאסוף כסף ותרומות לישיבות הגאונים בבבל. חוקרי הגניזה מצאו בגניזה הקהירית עשרות אגרות ששלחו הגאונים לתימן. ממכתבים אלו ניתן להסיק, כי היהודים במאות העשירית והי"א היו מפוזרים מאוד בתימן, היו בקשר ישיר ומהיר עם מרכזי היהדות, וכי מצבם הכלכלי היה טוב מאוד, ואף תרמו סכומים עצומים לישיבות הגאונים.

ר' בניה בן סעדיה בן זכריה בן בניה בן מרגז הוא הסופר המפורסם ביותר בתימן. הוא חי במאה הט"ו, ופרסומו בא בזכות עשרות כתבי יד שהעתיק הוא, בניו ונכדיו. רבו הוא מרי דוד בן חלפון ענסי (ע"ע). עפ"י דעה אחת שימש ראב"ד בצנעא.

עשרות כתבי היד שהעתיקו ושנשתמרו עד היום מלמדים, כי בניה העתיק את הספרים בשנים ר"י-רמ"ג (1450-1483). בנו דוד העתיק את רוב ספריו בשנים רל"ג-ר"ע (1473-1510), בנו יוסף בשנים רע"ח-רס"ח (1478-1508), בנו השלישי סעדיה בשנת רנ"ח (1498).

ר' בנימין בן אברהם חתום על שני שטרות העוסקות במכירת ספר. אין תאריך על שני השטרות ולא ידוע המקום. עפ"י הקשר הדברים והשוואה למסמך נוסף העוסק במכירת כת"י של כל התנ"ך, נראה כי השנה היא רכ"ט (1469) בישוב בני חנצ'ל.

בשטרות מוזכר כי יוסף בן שלמה חנצ'ל מכר את כה"י "בעד עשרה זהב אשר קבלתים מבית הכנסת" בני חנצ'ל. שני חתומים הם מאנשי בית הכנסת, ואולי שימשו המנהיגים או גזברים של קהילת בני חנצ'ל במאה הט"ו. יתכן והם עדים בלבד.

החתום השני הוא ר' יוסף בן שלמה. יתכן כי ר' בנימין בן אברהם אף הוא ממשפחת בני חנצ'ל.

ר' בנין בן מנחם משה נולד באמצע המאה הי"ט, כנראה בעדן, לאביו ר' מנחם משה, מעשירי הקהילה היהודית בעדן.

עניו וצנוע היה ונדיב במיוחד. הוא ואחיו יהודה ניצלו את עושרם הרב ומעמדם, בסיוע בבניית בית הכנסת המפואר ביותר בעדן ובתימן, לבניית בתי חולים, מקוואות, חלקו צדקה וסייעו לעניים במזון ובבגדים. זכה להערכה רבה, ומעמדו עלה מאוד לאחר שהבריטים החלו לשלוט בעדן.