רַגוּזַה

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר עשרים ושתיים משפחות בערך.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: סעיד זונדאני ויחיא זונדאני שלוש ריאל, סאלם זונדאני, יוסף זונדאני, סאלם בן עיצה צג'יר (צעיר) ריאל ורבע, יוסף זונדאני, עיצ'ה זונדאני, סאלם בן עיצ'ה כביר (גדול), סלימאן בן עיצ'ה ובנו יחיא, יחיא משה עמר, עמראן עמר ריאל, מוסא משה, סעיד משה, מוסא בן יחיא עמר, סאלם גאראלה, יוסף זארב, עיצ'ה זארב, סאלם זארב, יחיא ימני, סלימאן ימני שתי ריאל ויחיא בן עיצ'ה שתי ריאל ורבע.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית שלושים וחמש משפחות בערך, 148 נפש, מתוכם שבעים גברים. שם המשפחות: זארב, ימין, קאראלה, משה, עמר, זונדאני, מעוצ'ה, ועוד.

רב הקהילה היה מרי עיצ'ה דוכמא, אשר נולד בשנת תרס"ה-1905. הוא הסמיך שוחטים, וכאשר התקשה בכתיבה, עשה זאת תלמידו ר' עואץ' בן שלום זנדאני. הוא היה בורר בסכסוכים של יהודי האזור. לאחר העלייה הגדולה לארץ שמש רב מושב ינון. הוא פרסם בארץ ספרים ומאמרים על יהודי צפון תימן. מספריו למדתי, כי היהודים חיו בידידות עם המוסלמים, כל היהודים היו בעלי מלאכה, וחגורים חרבות. בעת הצורך היהודי היה רשאי לשאת רובה על כתפו. היה לו מקצוע יוקרתי: תיקון רובים וייצור כדורים.

שלושה בתי כנסת פרטיים היו בקהילה: ימין, אבו זארב ועמר. במקום לא היה בית דין, ובשאלות מורכבות היו פונים אל בית דין צנעא, מרחק של חמשה ימי הליכה. מס החסות, הג'זיה, היה נגבה מפעם לפעם על ידי אחד מנכבדי הקהילה. היהודים התפרנסו ממקצועות שונים: נגרים, פחחים, מתקני מחרשות, צורפים, ועוד.