עַדַן

עפ"י המסורת הקדומה, העיר עדן היא עציון גבר, המוזכרת בתנ"ך (דברים ב', ח', מלכים א' ט', כ"א ועוד). בתקופת בית ראשון ושני היתה עדן על אם הדרך היבשתית והימית במסחר של הבשמים והקטורת מחמיאר, ושל משי ואבנים טובות מהודו לארצות המזרח התיכון.

הקהילה היהודית בעדן היא מן הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בתימן. גודל הקהילה וחשיבותה היה תלוי בחשיבות העיר, כעיר נמל בינלאומית, המקשרת בין ארצות המזרח התיכון לאוקינוס ההודי. בהתאם לכך, הקהילה היהודית בעיר היתה, לעתים, מן הגדולות והחשובות ביותר בתימן, ולעתים קהילה קטנה שכמעט ולא השפיעה על תימן.

בבדיקת כל האירועים הקשורים לעיר, ניתן להבחין, כי בשתי תקופות, העיר הגיעה להשפעה גדולה מאוד, ובהתאם לכך הקהילה היהודית היתה גדולה ויש בידינו ידיעות רבות עליה, ואילו בתקופות אחרות כמעט ואין בידינו ידיעות על העיר ועל הקהילה.

התקופה הראשונה היא מהמאה העשירית עד המאה הט"ז, אז חדרו הפורטוגלים ופגעו קשה בסחר שבאוקינוס ההודי. יש בידינו ידע רב מתוך מסמכי הגניזה הקהירית במאות י' עד י"ג, אשר חלקם הגדול עוסק במסחר הבינלאומי. התקופה השנייה היא במאות הי"ט והעשרים, מאז שכבשו הבריטים את עדן. בתקופת ביניים מהמאה הי"ז ועד למאה הי"ח כמעט ואין ידינו ידיעות על הקהילה היהודית בעיר.

הדיון יתמקד בשתי תקופות אלו.

מהמאה השמינית ועד למאה העשירית מרכז העולם המוסלמי היה בעירק, אירן והאזור, והמסחר הבינלאומי עבר דרך המפרץ הפרסי וארץ נהריים. ואולם, מהמאה העשירית המרכז נטה מערבה יותר, והגיע עד לקירואן שבתוניס, ודרך המסחר הבינלאומי עבר דרך ים סוף. העיר עדן שמשה נמל חשוב במסחר, ולעיר הגיעו סוחרים יהודים רבים מארצות שונות. חלקם נותרו להתגורר בעיר. משמעות הדברים, כי לא תמיד קהילה זו המשיכה את קודמתה, כפי שהיה בערים גדולות אחרות כמו צנעא ורדאע, שם לרוב, היהודים היו בנים, נכדים, ונינים של יהודי העיר. תחלופת היהודים בעיר היתה גדולה ביותר בהתאם למסחר ולנסיעות, ובדורות האחרונים בהקשר לעלייה לארץ.

מהמאה העשירית ועד למאה הי"ג הקהילה בעדן היתה, כנראה, הקהילה היהודית החשובה ביותר בתימן, ובעיר חיו נגידי-ראשי יהודי תימן.

ממסמכי הגניזה, אשר פרסם גויטין, ניתן ללמוד, כי ראש משפחת הנגידים של תימן, היה בנדאר, שלהערכת גויטין, מוצאו מפרס. בנו חסן-יפת, שמש "שר הקהילות" בשנת 1097 בערך. אחריו שמש בהנהגת העדה הנגיד מצ'מון, המכונה בגניזה: נגיד עם ה', שר השרים, ידיד הישיבה, ואשר פעל בשנים 1132 עד 1151. אחריו שמש בהנהגה הנגיד חלפון, אשר פעל בשנים 1152 עד 1172. שני דורות אחריו פעל הנגיד דוד, אחריו הנגיד מצ'מון, שאולי הוא המכונה בגניזה "שמריה נגיד ארץ תימן", אשר פעל בשנים 1202 עד 1218. אחריו פעל הנגיד חלפון בן מצ'מון ואחיו הנגיד ישועה, ואולי אף אחיהם דוד, אשר פעלו בשנים 1248 עד 1250. שני דורות אחריהם פעל ר' עמרם, ואחרון ברשימת נגידי עדן או סמוך לסוף התקופה, פעל מרי דוד בן עמרם עדני, מחבר מדרש הגדול.

מתוך מסמכי הגניזה וכתבי היד ניתן ללמוד, כי במאה הי"ב חיו בעדן החכמים והאישים הבאים: ראב"ד מרי שלמה בן נתן, אשר פעל בשנת 1153, הדיין מרי יחיא בן מקבל, הדיין מרי מצ'מון בן שלום, חכם ומתרים ר' יעקוב בן סלים, תורם נכבד ר' חלפון בן יצחק בן בנדאר, ומנהיג ותורם אבו סעד העדני. במאה הי"ב-י"ג פעלו החכמים מרי יחיא בן סעדיה אלחואס, מרי סעדיה בן מסעוד, מרי יחיא בן סגול "ראש הקהילות", מרי יחיא בן סעד, השר משה בן דניאל, אשר פעל בשנת 1223, המשורר ר' אברהם בן חלפון, ועוד. במאה הי"ג מתכתבים חכמי העיר עדן עם רבינו אברהם בן הרמב"ם.

ממסמכי הגניזה הסיק עוד גויטין, כי יהודים מעיראק ואיראן היגרו לתימן בעקבות השלטון של האימאמים הזידיים, שמקורם בצפון איראן, ואשר קבעו את מרכזם בתימן בעיר צעדה, שבצפון המדינה. סופר מוסלמי כתב, כי יהודי בשם כלף אלניהוונדי, כלומר, יהודי מהעיר האיראנית ניהוונד, קבע את תעריפי המכס בעיר עדן. במאה הי"ב נמצאים בעדן שני סוחרים ממצרים: חלפון בן שמריה הלוי "דידיע בן גמיהיר", אשר טבע בים של עדן, והשני אבו סעיד בן מחפוט אבן גמאהר, אשר היה בדרך למנגליר שבהודו בשנת 1133. מוזכר גם ר' חלפון בן נתנאל, שהיה בעדן בחודש טבת 1134 ובחודש מרחשוון 1137 היה במערב. בגניזה נמצאו מכתבים ששלח מאלמיריה שבספרד וממרוקו. מסמך נוסף משנת 1133, ושם נאמר, כי יצחק בן מחלוף אלנפוסי מצפון אפריקה, וברכאת בן מוסי אלחלבי ערכו את חשבונותיהם בפני השר מצ'מון בעדן. בעדן היה גם יהודי מפרס בשם דוידי, אשר היה ממונה על בתי הכנסת בעיר בשנת 1135. הוא היה מעורב במחלוקת על הזכרת "רשות" לכבודו של ראש ישיבת גאון יעקוב במצרים, בעוד שהוא טען שזוהי פגיעה בכבוד ראש הגולה בבבל.

הנגיד ונשיא יהודי תימן ועדן, מצ'מון בן יפת, היה "פקיד הסוחרים", והדמות המרכזית בסחר עם הודו. אשתו, היתה אחותו של אבו זכרי יהודה בן יוסף הכהן, "נין הגאונים", שהיה פקיד הסוחרים בבירת מצרים. יהודה הכהן עצמו היה נשוי לאחותו של מחרוז, יהודי מעדן בעל אניות, אשר נסע להודו ולמצרים לרגל עסקיו. נמצא גם מכתבו של מרי יעקוב בן סלים מהעיר גווה שבאזור עדן, אל חלפון בן נתנאל הלוי בזמן ששהה בעדן. הוא עזב את עדן, כיון שמרד בשלטונו של הנגיד מצ'מון בן יפת, ולא רצה להיות מעורב במחלוקת.

במסמכים מוצאים גם יהודים מוגרבים, דהיינו, מצפון אפריקה. ראשי הקהילה והנגידים היו "פקידים", במובן של מורשה, בא כוח, ולא במובן של היום. מצ'מון בן יפת, למשל, היה "ממונה מן ראשי גלויות ומן ראשי ישיבות על כל ישראל, ונאמן השליטים אשר הם במדינת הים ואשר הם במדבר". הסחר להודו היה בידי יהודי דרום ערב, וכל מי שביקש לעסוק במסחר פנה אל ראשי הציבור בעדן לצורך הדרכה ועצה.

היהודים סחרו עם המזרח הרחוק בבדים, בגדים, ברזל ומתכות שונות, ופריטים אלו מוזכרים בכל משלוח להודו, כלי חרסינה מסין, שלא היה להם חשיבות כלכלית גדולה, ועוד. היהודים צרכו חיטה, נייר, גבינות כשרות ועוד. הסוחרים היהודים נסעו בקבוצות.

במסמכים מוזכרת גם גזירת השמד על יהודי תימן בסוף המאה הי"ב, עריץ משוגע למחצה בשם ח'ליף, גזר על היהודים להשתמד, ואם לא יתאסלמו יוצאו להורג, ועל הסוחרים היהודיים אשר שהו בעדן, שאינם תימניים הטיל כופר קנס. הנגיד נאלץ לקבל עליו את האיסלאם למראית עין, לאחר שהבין כי שלטונו לא יחזיק מעמד. במסמך משנת 1202 ניתן ללמוד, כי שנתיים לפני פטירת הרמב"ם, הודיע הנגיד מצ'מון כי הח'ליף נרצח, וכל היהודים חזרו לדתם, והוא מזמין ממצרים את כל ספרי הרמב"ם: ספרי הלכה, רפואה ועוד. הוא היה התימני האחרון הידוע לנו, אשר תפס עמדה בינלאומית בסחר היהודי להודו.

מסמך נוסף שנמצא בגניזה הוא מכתב של אם אל שני בניה הסוחרים, והיא מבקשת מהם לחזור לעדן ולהיות קרובים אליה. בן אחד נמצא במצרים ואחד נמצא בנמל אחוור שבנמל חצרמוות. המכתב נשלח לאחר שנת 1218, וממנו ניתן ללמוד, כי הנגיד מצ'מון בן יפת נפטר, וכי ההתנכלויות ליהודים נמשכות בעוצמה קטנה יותר. אחת הגזירות היתה, שבכל חודש הצום המוסלמי אסור ליהודי עדן לשתות יין ואפילו בצנעה, וחומרה שנוספה, כי אסור לשתות יין אף בימי החג שאחרי הצום.

בכל התקופה הזו מוזכרים היהודים כנותנים ותורמים לאחרים, ולא כמקבלים.

גויטין הסיק ממסמכי הגניזה, כי עד שנת 1133 הושפעו יהודי תימן מחכמי הישיבות בבל, ומשנה זו ואילך ההשפעה המכרעת עברה לחכמי הישיבות במצרים. הסיבות לכך הן שלטונם של הפטימיים במצרים, אשר קבעו את מושבם בצעדה שבצפון תימן, וכן קשרים כלכליים. אחד מחכמי מצרים הראשונים אשר יצר קשר עם חכמי תימן הוא הרב מצליח הכהן, ראש ישיבת גאון יעקוב.

יהודה רצהבי פרסם את שאלות חכמי עדן ותשובות רבי יהושע הנגיד ממצרים, דור חמישי לרמב"ם, אליהם. התשובות מהשנים ה' ק"ו-1346, וקי"ב-1352. אחד השואלים הוא מרי דוד עדני מחבר המדרש החשוב מדרש הגדול, והשאלה עוסקת בעיבור שנים וקביעת יום טוב.

בשנים קצ"ד-קצ"ו (1434-1436) היתה מגיפת הדבר בתימן, וכללה את הערים צנעא, ד'מאר תעיז, גבלה, עדן ועוד. המגיפה ידועה ממדרש החפץ, ספרו של מרי זכריה הרופא, מגדולי חכמי תימן במאה הט"ו. הוא כתב, כי רוב התושבים נפטרו מהמחלה, ואנשים רבים אף לא זכו להקבר.

טובי פרסם תיעוד על יהודי תימן מתוך מקורות ערביים, ושם כתוב, כי באמצע המאה הי"ב, בשנים 1152-1172, מונה לפקיד הסוחרים בעדן חלפון בן שמריה, הראשון שחידש את המסים והתקנות. טובי מזהה אותו עם כ'לף הנהאונדי. בסוף המאה הי"ב בורות מיים של דוד בן מצ'מון ואחרים נקנו ונמסרו לחזקת המוסלמים. במאה הי"ג אומר אבן אלמג'אור, כי יהודי מעדן, צורף במקצועו, סיפר לו על נהר השבת השוצף בשבת בלבד, ומעבר לו חיים אלפי יהודים. במחצית הראשונה של המאה הט"ו, מונה יהודי בעיר לשר האוצר, והוא חידש את מס הסוחרים. הוא נרצח על ידי ספיאן לאחר שסירב להתאסלם. בשנים רס"ב ורס"ח (1502, 1508) הרובע היהודי עלה באש בשתי שריפות גדולות נפרדות, מאות נהרגו ונגרם נזק רב לבתים רבים בעיר, כולל השוק, הרובע החבשי ועוד. בשנת רע"ז-1517 שילמה הקהילה כשבע אלף דינרי כסף מס, והיהודים ערערו על סכום זה.

לא ידוע גודל הקהילה בעדן ושמות המשפחות, ולהערכת מרדכי אביר, הקהילה היהודית בעדן מנתה בתחילת המאה הט"ז יותר מעשר אלף נפש, בהתחשב בעובדה, כי הקהילה היהודית שילמה מס גולגולת בסך שבע אלף דינרי זהב, וכל מבוגר שילם דינר זהב. הערכה אחרת של לודוויגו בארתמה שהיה בעדן בשנת רס"ג-1503, המעריך את כל האוכלוסייה בחמש עד שש אלף נפש. מצבו של היהודי לא היה נחות מהמוסלמי עד המאה הט"ז.

בסוף המאה הי"ח תוארה עדן כעיירת דייגים כושלת, אשר אוכלוסייתה מנתה מאות נפש בלבד. להערכתי, במאות י"ז-י"ח, חיו בעיר עשרות או מאות בודדות של משפחות יהודים.

בשנת תקס"ג-1803 כתב מהרי"ץ שתי תשובות לשאלת יהודי עדן. לא ידוע שם השואל (שו"ת פעולת צדיק חלק ג' ס' רס"ח-רס"ט).

ידועים לי מספר חכמים אשר נולדו במחצית השנייה של המאה הי"ח, ואשר עיקר פעילותם היתה בתחילת המאה הי"ט. בשנת תקע"ג-1812 התקיים דיון משפטי ממושך בעניין ירושת ר' עואץ' בבית דין עדן, ואשר העסיקה גם את בי"ד צנעא עד שנת תקצ"ד-1834. חתומים בשנת תקע"ג חברי בי"ד עדן: מרי יעקוב בן אהרון, מרי אברהם בן יעקוב, מרי משה בן בנין, ומרי מנחם מנצור המוזכר כממונה מטעם בי"ד. בשנת תקצ"ז-1837 הוא שמש דיין וראב"ד. בשנת תקצ"ד- 1834 מוזכרים: מרי משה בן בנין, מרי ישועה בן שמואל ומרי משה.

העיר החלה לפרוח משנת תקצ"ט, 19 בינואר 1839, מאז שהבריטים כבשו את העיר. לפני הכיבוש חיו בעיר פחות מאלף נפש. במפקד התושבים שנערך עם המפקד נמנו 650 תושבים, מתוכם 250 יהודים. באזורים הסמוכים כמו: שיך עותמאן, לחג' וביר אחמד חיו עשרות משפחות יהודיות. הבריטים ביטלו את תשלום המס ואת חוקי ההשפלה על היהודים, ולמעשה, היהודים היו שווים בזכויות למוסלמים. חמש עשרה שנה מאוחר יותר חיו בעדן עשרים וחמש אלף נפש, וכמעט כל תושבי מוכ'א עברו לעדן. ביום הכניסה של הבריטים לעיר, יום שבת פרשת בשלח, השליט המוסלמי העביד בפרך את היהודים, וכפה עליהם להעלות את כלי התותח וכדורי הקלע. בצהרי היום העיר היתה מלאה חיילים בריטיים. הניטרליות של היהודים סייעה בידם, והבריטים שמרו עליהם. היהודים שתפו פעולה עם הבריטים בחיזוק הכלכלה, ואף בהעברת מודיעין על הנעשה בתוך תימן.

בשנת תרי"ט-1859 סייר בעדן ר' יעקוב ספיר, ובספרו הוא תיאר את הקהילה היהודית ואת העיר. הקהילה מנתה כמאתיים וחמישים בתי אב-משפחות, מרביתם נפלטים מתימן ומעיר הנמל מוכ'א החרבה. במוכ'א חיו באמצע המאה הי"ח כארבע מאות משפחות, ובשנת תרי"ט-1859 חיו שמונה משפחות בלבד, ואפילו מניין לתפילה לא היה במקום. נראה, כי כמעט כל יהודי מוכ'א עברו לעדן. בעיר היה בית כנסת אחד גדול ויפה, אשר הכיל כאלפיים מתפללים. הגביר ששון בן דוד מבומבי שבהודו תרם סכום גדול של כסף לקניית כסאות לבית הכנסת, אך המתפללים העדיפו את המחצלאות. רוב היהודים חיו בשני רחובות במרכז העיר, ובמקומות נוספים. רוב המנהגים והמסורות היו כמו בתוך תימן, מלבד התרגום שבטל בעדן. רוב יהודי העיר היו בעלי תורה ויראי ה' אך עניים מאוד, יותר מאשר בתוך תימן. מהם בעלי חנויות, סוחרים קטנים, בעלי מלאכה כמו צורפים, אורגים, בעלי עגלות, שכירי יום ועוד. הביגוד היה מינימלי, מן המתניים ומעלה עירום למחצה, והיהודים נכרו בטלית שחורה מצויצת מצמר עיזים.

דייני הקהילה: מרי יצחק כהן, מרי מנחם בונינו ומרי שמואל דיין. ראש הקהילה היה ר' מנחם משה, עשיר, צדיק ונכבד מאוד אף בעיני השלטון. בעיר חי הגביר החכם ר' משה חנוך הלוי, יליד תוגרמה, אשר למד תורה בצנעא, התפרנס בהודו, אך קבע את מושבו בעדן. הוא סיפק ליהודי המקום ספרי קודש דפוס רבים. בעדן ראה ספיר כשלוש מאות איש אנשים עברים, המכונים בני ישראל, אשר מוצאם מהודו.

הוא תיאר את מזג האויר בעיר כחום בוער כתנור, הגשם יורד לעתים רחוקות רק בסוף הסתו, האדמה יבשה ולא צומח בה כלום, אין מי שתייה וכל הבארות מלוחים ומרים. את האספקה היו מביאים ממקומות אחרים. הדגים היו בשפע.

במחצית השנייה של המאה הי"ט פעלו בעיר הדיינים: מרי מנחם בנין, מרי שמואל נסים דיין ומרי משה בן משה עודד, וכן החכמים מרי שילה בן טוב ומרי טוב בן משומר. ר' שמואל עדני, מחבר הספר נחלת יוסף, כתב, כי בשנת תרמ"ח-1888 היתה שנה קשה ביותר בעדן, והתפשטה מגיפת אבעבועות בילדים קטנים וגדולים, ורבים מתו. בשנה זו בהפרשים של שלושה חדשים, נפטרו שלושת דייני העיר: תחילה מרי מנחם בנין, אחריו מרי שמואל נסים ובסוף מרי משה עודד. לאחר פטירתם נבחרו שניים מבניהם לחברי בי"ד: מרי בנין בנו של מרי מנחם בנין, מרי יעקוב בנו של מרי משה עודד, יחד עם מרי יצחק כהן. חכמים נוספים בקהילה: מרי משומר בנו של הדיין מרי שמואל נסים דיין, ומרי מנצור עואץ'.

נשיא הקהילה היה מרי בנין, והדבר גרם למתח בקרב נכבדי הקהילה, אשר דרשו הפרדת רשויות בין בי"ד לנשיאות הקהילה. הוא היה נדיב גדול, וניצל את עשרו והשפעתו לבניית בית כנסת מפואר, בניית בתי חולים, מקוואות, צדקה ועוד. הוא מוזכר באגרת של חכמי צנעא משנת תרנ"ח-1898.

בעדן פעל גם החכם מרי יחיא בן יוסף עמוד, מחכמי צנעא, אשר פעל להדפיס ספרים, ובשנת תרנ"ד-1894 הדפיס את ספר השחיטה הנפוץ מקור חיים ואת ספרו פתח האוהל.

ששון פרסם מספר כתובות וגטין אשר נכתבו בעדן במאה הי"ט. בח' בתשרי בק"ס-תר"ט-1848 נכתבה כתובה בנשואי נסים בן משה ושרה בת ישועה ברהן, "במדינת עדן דעל כיף ימא ומארבא מותבה". חתומים מנהיגי הקהילה, כנראה: ר' עואץ' בן משה ור' שמריה הכהן. ביום חמישי כ"ב בטבת בקפ"ד-תרל"ג-1873 נכתבה כתובה בנשואי יעקוב בן יצחק הכהן וברכה בת מנחם בן יעקוב. חתומים רבני הקהילה: ר' מנחם בן מ"ר בנין ור' משה בן עודד. ביום רביעי ט"ז באייר בקפ"ז- תרל"ו-1876 חסן בן סאלם כתב גט לאשתו חמאמה בת סעיד. חתומים: ר' סאלם בן שלמה ור' והב בן חסן. בשנת תרל"ט-1879 נכתב גט למרים בת אברהם. שם הבעל יחיא בן עואץ'. חתום: יחיא בן סעיד.

לעדן החלו להגיע יהודים רעבים מתימן, אשר חפשו להקל על מצבם, או לעלות לארץ, ולעתים היו בעיר יותר עניים מתושבים. מעמד יהודי עדן עלה, והם התפרנסו גם במשרדי הממשל הבריטי, והחלה ההשפעה המערבית עליהם. במקביל, שנאת המוסלמים גברה, והחלו פרעות ביהודים.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הרכב בית הדין היה: מרי דוד בן יצחק כהן, מרי אברהם ומרי יעקוב. ראש השוחטים היה מרי עואץ' בן שלום ביצ'אני-זכריה, מביצ'א. בעיר פעל גם החכם והתעשיין ר' מהלל העדני, אשר עלה לארץ, ובספרו בין עדן לתימן, יש פירוט רב על העיר עדן. בעיר חיו בתקופה זו גם מרי שלום שלמה יצחק ור' שמואל בן יוסף עדני, מחבר הספר נחלת יוסף, ספר חשוב על יהודי עדן. רבים מחכמי העיר וממנהגיה למדתי מספר זה.

בתקופה זו אלפי יהודים הגיעו מתימן לעיר עדן כדי לעלות לארץ, זאת למרות האיסור של האימאם לעזוב את תימן, ובמסווה של סוחרים או סיבות אחרות הגיעו לעדן ומשם לישראל.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ הרב הראשי היה מרי שלום בן יעקוב בן מנחם, אשר עלה לארץ בשנת תש"ד-1944, ואחריו מרי יחיא בן אברהם שריעה. חכם נוסף בקהילה ר' אהרון משה חזן, אשר שמש חזן בית הכנסת שמואל סלים, ולאחר העלייה לארץ שמש רב הקהילה העדנית בישראל.

יבניאלי, אשר פעל בתימן בשנת תרע"א-1911 העריך את הקהילה היהודית בעדן באלפיים ושש מאות נפש, וכן שלוש מאות פליטים מתימן. פעיל העלייה יוסף צדוק כתב בספרו בסערות תימן, כי קהילת יהודי עדן מנתה שש אלף נפש, מתוכם כאלפיים יוצאי תימן. חיים צדוק, אשר שמש מנהל האגף הקליטה של העלייה, כתב, כי הקהילה מנתה ארבע אלף נפש סמוך לעלייה.

לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בשנת תש"ז, 29 לנובמבר 1947, החלו הפרעות של הערבים ביהודי העיר עדן ושייך עותמאן הסמוכה. עשרות יהודים נטבחו ונשרפו, הועלו באש עשרות בתים, בתי ספר ומכוניות. הפורעים, בסיוע החיילים, תוך כדי חוסר סיוע של השלטון הבריטי, רצחו 74 יהודים: 46 נרצחו ביריות, 9 נטבחו, 9 נמצאו שרופים, וחמשה נעדרים.

חיים צדוק פרסם את שמותיהם: מנחם מנצור שמואל, יצחק סעיד שוכר, שמואל סאלם עואמי, משה משמור, שמעון מנחם בנין, פרנג'ה ערבה, משה שלום, מסאלם שלום, ציון מסלם, מנחם סאלם, חיים יצחק, שמעון נסים משה, ששון מנחם יעקוב, משה שלום יעקוב עטאר, רבקה מנצור מנחם, רבקה מנחם שמואל, נסים יחיא אברהם, אסתר סאלם, חיים יוסף ושדי, יצחק סאלם, חנוך אברהם, חנון מיוש, שלום יהודה יעקוב, יחיא אברהם מחפוד, רחמים שלום, יחיא מורי דאוד, דיאזי עואר סעיד, עוזרת שאצל דאוד יעקוב קאניו, מרים שמואל, מנחם מנצור חסן, טרייה נסים ערובה, יחיא דאוד חסן, פנינה מנחם משה, חנה יוסף שולם שועה, יחיא יוסף סעדה, סאלם חיים שרעבי, טוב סאלם זבטאני, חיים יחיא, משה מורי שלום, רחמים סאלם איוב, מנחם יהודה טאסה, חממה יחיא חסן, שמואל עוזירי, שמואל סאלם עואד וזהבה מורי שמעון. ע"כ 46 איש שנהרגו ביריות. מנצור שלמה, סאלם עואד לוי, סלימאן סעיד צנעאני, יחיא חיים תנעמי, סעיד סאלם עואד רדאעי, סאלם יחיא מעטי, סאלם יעיש הרון, חיים שלמה צנעאני ושמואל דוד אלפורסה. ע"כ 9 שנטבחו. יהודה חסן, סלימאן אברהם לוי, חסן יחיא באסל, והב אברהם חראזי וחמשה ילדים בני שנה עד שלוש שנים. אלו התשעה שנשרפו למוות. רשימת היהודים הנעדרים: סאלם מורי דאוד חסן, שמעון טוב שעבן, יעיב טב (סאיג'), מנצור חסן כזאלה ויהודי ששמו לא ידוע.

לאחר הפרעות ביהודי העיר בחודש כסלו תש"ח-1947, מנתה הקהילה אלף וחמש מאות נפש בערך בלבד. רבים מיהודי העיר עלו לארץ או עזבו את העיר. יוסף צדוק כתב עוד, כי הרובע היהודי בעיר היה ארבע רחובות, והפרעות והשריפות ניכרו עדיין בבתי היהודים. לרבים מבתי היהודים חדרו ערבים והודים. לאחר הפרעות הוקם הועד לשעת חירום, בראשות ר' סאלם בנין. יהודי העיר דיברו עברית, ערבית ואנגלית. חלק מהיהודים עבדו בפקידות במשרדי הממשלה ובבתי המסחר. מרבית מהיהודים התפרנסו מהמסחר הבינלאומי. לאחר הפרעות סייעה ממשלת עדן והג'וינט בהלוואות לשקם את חנויותיהם. תיאור מפורט על יהודי עדן, ומספרם מפורט במאמרה של פרנקה.* רוב בני הקהילה עלו לארץ בעלייה הגדולה, אך נותרו יהודים עד שנת תשכ"ז-1967, ועם קבלת העצמאות מידי הבריטים בשנה זו, היגרו רוב היהודים לאנגליה, ושם הקימו קהילה עדנית.*

בספר נחשונים כתוב, כי בעדן נולדו 129 ילדים, ונראה, כי מדובר במחנה העולים גאולה. כל פעילות ההצלה והעלאת יהודי תימן נעשתה במחנה העולים גאולה (חאשד), הסמוכה לשיך עותמאן, ליד העיר עדן, ובעדן עלו על המטוסים וטסו לארץ. על מחנה העולים ראה בערך: גאולה.*