בַּשַאר
הכפר בשאר נחשב לראש גלות, דהיינו, מקום בו התיישבו הגולים מיהודה וירושלים לראשונה כאשר הגיעו לתימן. יש גרסה האומרת, כי מקור המלה בשאר מהמלה בערבית "בשארה", כלומר, מהישוב בשאר אשר היה קיים לפני המלחמה של צבא מוחמד.
הכפר המקורי והעתיק היה נטוש והרוס למחצה, והוא נמצא בראש ההר. נתן לזהות, כי הבתים היו בני קומה אחת או שתיים, שני רחובות ישרים וצרים מאבני גויל, אשר נבנו על צוק נשא. במרכז הכפר בית כנסת ומקווה טהרה הנמצא ליד המעיין. הכפר היה מוגן משלושת עבריו בצוקים טבעיים וגבוהים, והכניסה אליו מצד מזרח בלבד. למרגלות הכפר ואדי פורה, שם חפרו היהודים בורות מים והשתמשו בהם להשקיית השדות והבוסתנים. עפ"י המסורת, הגיעו למקום בני שבט ערבי נווד בשם בני גו'זייף, תחילה חיו בשלום, אך בהמשך שנאת הערבים היתה גדולה מאוד, בטענה, כי היהודים חיים בבתים יפים ואילו הם באוהלים. הערבים הטילו בשבת אחת מצור על היהודים והם נאלצו להסכים ולהכנע, לנטוש את הכפר ולחיות למרגלות ההר, ולתת את השדות הפוריים לערבים. לאחר הגירוש מהכפר, רבים מהיהודים העדיפו לגלות למקומות אחרים, ולא לגור ליד הבית מהם נושלו.
ידועים שני דיינים בצנעא במאה הי"ח, אשר שם משפחתם בשארי, ומוצא משפחתם מכפר בשאר. מרי יוסף בן סעדיה בשארי, אשר שמש בדיינות בשנים תפ"ד-תק"ז (1724-1747), ובנו מרי שלום בשארי אשר שמש דיין במחצית השנייה של המאה הי"ח.
בשנת בר"ג-תרנ"ב-1892 העתיק בכפר בשאר הסופר ר' שלום בן אברהם סיאני את ספר השחיטה מקור חיים. הוא התחיל בכתיבה בל' בניסן תרנ"ב, וסיים בז' בשבט תרנ"ג-1893.
בקולופון בדף 80 כתוב:
ברוך המקום שעזרני וזיכני להש', זה השרח כן יזכיני להשלים ולכתוב ספרים עד אין קץ אכי"ר. אני הקל הקלים צעיר הצוערים המתאבק בעפר רגלי החכמי' בריה קלה שלום בן אברהם אלסיאני המב"ר ימחול לי על כל מה ששגיתי... ונכתב בעיר בשאר תחרוב ותצדי וירושל' תתבני ותשתכלל בעג' וב"ק אכי"ר. ויזכינו לשמח בית השואבה ולטוב חיי העוה"ב אמן אל נערץ בסוד קדושים רבה, שנת בר"ד לשטרות (תרנ"ד-1893) יום ז' לחדש שבט.
ר' שלום בן שלום שוכרי, יליד הכפר בשאר, העתיק בשנת תרס"ו-1906 את הספר פרדס רמונים בישוב אלצ'אלע. את הספר חיבר מרי אברהם בן דוד הלוי, רב העיר אלצ'אלע. הוא העתיק את הפירוש לחומשים בראשית, ויקרא ובמדבר, ואילו את הפירוש לחומשים שמות ודברים העתיק ר' אברהם בן יוסף גרידי.
בהקדמה לספר כתוב:
בשם רחמן ומלא רחמים רבים הנני בא לכתוב פרדס רמונים עם פרי מגדים בס"ד
והיתה התחלתו יום ג' ז' לחדש אלול שנת ברי"ז לשטרות במתא אלצ'אלע, ונכתב לתשוקת החבר הטוב גיילה חסן מת'נא יצ"ו על יד הכותב הקל והנשפל אשר הוא לחכמים נטפל אשר עסקם בתורה שכרם נכפל. ספרא מסכינא וחלשא הצעיר סאלם בן סאלם המכונה אלשוכרי מעיר בשאר ת"ו וירושלם תבנה ותכונן ב"ב אכי"ר.
בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר שש עשרה משפחות בערך. בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: מרי סלימאן בוצלי ובניו סאלם מוסי' ישראל ואברהם ריאל, אחיו יחיא בוצלי שלוש ריאל, אחיו סעיד בוצלי שתי ריאל, מרי יחיא יוסף תאם ואחיו דאוד שתי ריאל ורבע, יחיא יצחק ובניו ריאל, סאלם בנו כנראה שש ריאל, בנו אברהם ריאל, מרי יחיא ד'מארי ריאל, אחיו אברהם ד'מארי שש ריאל, יחיא מוסי' ובניו סאלם דוד יוסף ויחיא שתי ריאל, סאלם סעיד ואחיו מוסי', מרי סאלם אברהם שלוש ריאל, אברהם יוסף ריאל ורבע, דאוד סעיד ואחיו יחיא וזהרה בת סלימאן יעיש שש ריאל. במקום נוסף מוזכר סאלם יצחק ריאל אחת.*
חכמי הקהילה בתקופה זו: מרי שלמה בוצלי, מרי יחיא יוסף תאם, מרי שלום אברהם, וכן מרי יחיא בן יחיא בשארי.
סמוך לעלייה מנתה הקהילה בכפר עשרים משפחות בערך: בוצלי, יצחק, תאם, ד'מארי, סעיד, יוסף, מקייטן, ג'חש, נגאר ועוד. רב הקהילה סמוך לעלייה היה מרי משה בן שלמה בשארי, ולאחר העלייה שמש רב מושב ישעי ורב אזורי.
בדורות האחרונים היחס של המוסלמים אל היהודים היה טוב.
ברשימות מחנה העולים גאולה, שליד עדן, כתוב, כי היו שתי קבוצות עולים, 38 עולים בקבוצה אחת, ובקבוצה השנייה 7 עולים. בקבוצה הראשונה: שלושה נפטרו במחנה, יתום אחד, 2 אלמנות, 15 נשואים, 1 רווק, 19 נקבות ותשעה עשר זכרים. גיל העולים: 12 ילדים, 13 נערים, 6 מעל עשרים שנה, 3 מעל שלושים שנה, 1 מעל 40 שנה, 2 מעל 50 שנה ואחד מעל שישים שנה. התפרנסו מנגרות, ניקור רחיים, סנדלרות, קדרות, תיקון נשק ועוד.
שם המשפחות: בשארי, ג'חש, יחיא, ינאעי, מוסא, מקייטן, נגאר, רצאבי ותאם. שם המשפחה הקודם של הנשים: מנצור, מעוצ'ה, סאלם, סלימאן, ערוסי וצארום.
בקבוצה השנייה 7 עולים: 4 נשואים, 4 נקבות ושלושה זכרים. שלושה ילדים וארבעה מעל גיל עשרים שנה. התפרנסו מרפדות ונפחות.
שם המשפחות: חתוכה ולבן, ושם הקודם של הנשים: יחיא ונפרין.