אַנֵס

בנפת אנס היו הישובים הבאים: גב, צייח, נגד מלאחי, מד'אב, ג'רה, קרית נגד, מרואן, עאתיין, קלעה, אחלאל, נוויד, נסמי, מכלאף, מזר, היגרה, ברייקה, סיפיין, עותמת זילה, גבל טרף ועוד.

החלק המוסלמי מכונה "גומעת אנס". הישוב צ'וראן שמש כמקום הממשל, וסמוך לעלייה הגדולה לארץ לא חיו יהודים בעיר.

עפ"י תיעוד של זקני אזור אנס, בכל האזור חיו כאלפיים עד שלוש אלף יהודים סמוך לעלייה. האזור היה הררי ופורה מאוד, והיחס של המוסלמים ליהודים היה סביר מאוד.

באמצע המאה הי"ט היו מנהיגי הקהילה ר' עודד בן שלום נבאת ור' סעדיה בן שלום עזאני. שניהם ידועים לי משטר הנמצא בתוך כתב יד, ובשטר מיום שלישי כ"ח בשבט תר"ט-1849 מוזכרים חמאמה בת סעיד ערקבי ונסים בן צאלח נקאש. *במאה הי"ט חיבר מרי שמריה בן חלפון יאפעי את הספר אבקת רוכל, ליקוטים לתורה עפ"י שיטת הפרד"ס. החיבור זוהה בתחילה כחיבורו של מרי סעדיה עזאני, אשר חי באזור אנס או רדאע, בסוף המאה הי"ח.

בשנת תרס"ד-1904 נהרגו רבים מתושבי אנס, במסגרת המלחמה שבין הטורקים לאימאם.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנהיגי הקהילה היו: מרי חיים בן יוסף בשארי, ששמש אף העאקל, ראש הקהילה האחראי על גביית המס ויצוג הקהילה בפני השלטון, וכן מרי דוד חגבי, לימים הרב הראשי של ראש העין. שם המשפחות: אפרים, גדקה, גובאני, דוד, הברי, זכמי, יוסף, ינאעי, נג'אר, סעאדי, עואץ', ועוד.

רוב יהודי נפת אנס עלו לארץ בעלייה הגדולה בשנים תש"ט-תש"י (1949-1950), ואולם, בשנת תש"כ-1960 נותרו יהודים באזור. באחד המכתבים של פעילי הסוכנות אל ועד הקהילה בעדן מחודש נובמבר 1959, כתוב, כי התקבלה בקשתו של אהרון יוסף עמראן מאנס, אשר שלח מכתב לעדן, ובו בקשה לעלות לארץ ישראל עם קבוצת יהודים אשר השתמדו-התאסלמו.

חלק מיוצאי אנס חיים בישראל בנתניה, במושב עזריאל, ועוד.