מוֹכַ'א (מוח'א או מוקא)

עד המאה הט"ו היתה מוכ'א עיירת דייגים, ואין בידינו ידיעות ודאיות לגבי חיי יהודים במקום.

העיר התפתחה מאוד בראשית המאה הט"ז בעקבות הכיבוש העותו'מאני, והתפשטות גידול שיח הקפה, אשר הובא מאתיופיה. שיחי הקפה נטעו ברמה המערבית של תימן, ומוכ'א שמשה נמל יצוא של הקפה לאירופה. סוחרים יהודיים עברו מעדן למוכ'א במאה הט"ו והט"ז, והעיר הגיעה לשיא חשיבותה במחצית השנייה של המאה הי"ז ובמאה הי"ח, זאת במקביל לירידת החשיבות של עיר הנמל עדן. היו בה קהילת סוחרים יהודים חשובה, וכן סוחרים מארצות שונות.

בתחילת המאה הי"ז מנתה הקהילה היהודית בעיר אלף נפש בערך, ומוצא היהודים היה מעדן, תימן, וארצות שכנות. בראש הקהילה עמדו מספר סוחרים ומתווכים ממוצא פורטוגלי. רוב בני הקהילה היו עניים, והתפרנסו ממלאכות ומקצועות שונים.

מפסק דין אשר נכתב שנת שפ"ד-1623, ניתן ללמוד, כי סוחר יהודי מטורקיה הגיע למוכ'א והתאסלם, ובית הדין עסק בעגינות אשתו. הדיינים החתומים על פסק הדין: מרי משה בן אלעזר הכהן ומרי יוסף בר טוב.

יהודי העיר יצאו לגלות מוזע בשנת תל"ט-ת"ם (1679), בתי הכנסת נחרבו ורכושם הוחרם. לאחר הצו חזרו היהודים לעיר, אך לא הורשו לחזור לשכונה בתוך חומות העיר, אלא בנו שכונה מחוץ לחומות. שכונת היהודים מתוארת כאוסף של בקתות, אשר התגוררו בהם מאות יהודים עניים, ואשר עסקו בעבודות כפיים קשות ובאומנות. לא היו בעיר בתי אבן. לשיא הצלחה כלכלית הגיעה העיר מאמצע המאה הי"ז ועד לאמצע המאה הי"ח, בעיקר בזכות הביקוש הגואה לקפה, אך היהודים לא ניצלו זאת.

במאה הי"ח היתה במקום קהילה יהודית גדולה ביותר, ארבע מאות בתי אב כדלקמן. מהרי"ץ, הרב הראשי של תימן במחצית השנייה של המאה הי"ח, נשאל שתי שאלות לפחות, מיהודי מוכ'א בשנת בפ"ז-תקל"ו-1776. שאלה אחת עוסקת בנושא מזונות ליתומים. מתשובת מהרי"ץ, משמע שהנושא היה בוער ביותר, כיון שמהרי"ץ ענה להם ארבע תשובות בנושא. הנושא השני עוסק בסוחרים בשם ראובן ושמעון (שמות כלליים) ושליח בשם כבאשי. הכסף נגנב מהשליח, ונוצר ויכוח ביניהם.

במסוודה-פנקס בית דין צנעא ישנם שני פסקי דין הקשורים למוכ'א. ביום שני י"ב בתמוז בע"ו-תקכ"ה- 1765 מובא ויכוח בין סידי יחיא בן אלאלולד לסעיד כוחלאני. סידי יחיא טען, כי מסר לו מצרכים למכור לו במוכ'א ובהודו, ואילו סעיד כוחלאני מכר לו את כל הסחורה בהודו, וההודי רצה להחזיר את הסחורה. בויכוח מוזכר גם אברהם עמר שאמור היה לשחרר את הסחורה ממוכ'א.

המקרה השני הוא מיום שני כ' באדר ב"צ-תקל"ט-1779, ובפנקס נכתב, כי יעיש בן אברהם דמתי גירש את אשתו לולוה בת אברהם גהראן. את התשלומים ישלם הבעל לאחר שובו ממוכ'א.

יהודי המקום מוזכרים בספרו של החוקר קארסטן ניבוהר, אשר היה בתימן בשנת תכ"ג-1763. הוא כתב, כי המשלחת נפגשה עם מרי ממוכ'א ואצלו היה כתב יד עתיק של רס"ג, ואף שאלו אותו וקיבלו ממנו מסורות בע"פ. פרנקה מעריכה כי שמו: מרי מוסי' קטיעי, ממשפחתו של הדיין מצנעא מרי משה קטיעי. הוא כתב: "כאן מצויים כמה יהודים, אבל הם חיים כמו בתעיז, גבלה, צנעא ובערי תימן האחרות מחוץ לעיר".

בתקופה זו בנה נשיא קהילת יהודי צנעא ונדיב ידוע, ר' שלום עראקי, בית כנסת מפואר ליהודי המקום.

לאחר שנת תקצ"ט-1839 ירדה מוכ'א מגדולתה, בעקבות כיבוש העיר עדן על ידי הבריטים.

ר' יעקוב ספיר, אשר סייר בתימן בשנת תרי"ט-1859, כתב בספרו, כי בשנה זו מנתה הקהילה היהודית במוכ'א שמונה משפחות, ויחד עם ספיר היו תשעה גברים, ולא היה מניין לתפילה בראש השנה. ואולם, מאה שנה לפניו, דהיינו, אמצע המאה הי"ח, היו בעיר ארבע מאות בתי אב, ולמעשה, היתה מן הערים הגדולות ביותר בתימן בה חיו יהודים. לאחר שנת תקצ"ב-1832, לאחר מגיפת הדבר, גזירות המושל, והמלחמה עם מצרים, הצטמצמה הקהילה, ובשנת תר"ז-1847 מנתה הקהילה חמישים משפחות, וי"ב שנים מאוחר יותר, כאמור, חיו במקום שמונה משפחות בלבד.

בשנה זו שוחט הקהילה, ואולי אף המנהיג, היה ר' יוסף בן שלום.

מאמצע המאה הי"ט ועד לעלייה הגדולה לארץ לא ידוע על ישוב קבע של יהודים במקום.