נַגְרַאן

נוה המדבר הנשקף ממזרח לנגראן על פני "אלרבע אלכ'אלי", היה לפני עידן האיסלאם מרכז מפורסם לנצרות, ושם ערך המלך היהודי ד'ו נואס "בעלת הפיאות" טבח בשנת 523 לספירה. הדרך משם מובילה לכוון פרס. החוקר פילבי תיאר את חיי היהודים באזור.

מכאל לקר כותב עפ"י מקור קדום ביותר, כי יותר ממאה שנה קודם שגרש עמר את בני נג'ראן, בא המלך היהודי ד'ו נואס לנג'ראן, בעקבות תלונות יהודי המקום כנגד התנהגות השתלטנית של הנוצרים. אגדה הסטוריוגרפית מספרת, כי תחילת חיי היהודים בנגראן היא מזמנו של שלמה המלך בבית ראשון. מקורות נוספים פרסם לקר, מהם ניתן ללמוד, כי יהודים חיו בקרב שבט הכנדה, בתקופה הקודמת לאסלאם. אף לאחר תבוסת ד'ו נואס במלחמה בשנת 525, רוב תושבי תימן היו יהודים. בני השבט חארת' בן כעב היו הגורם השולט ביהדות נג'ראן בזמנו. על יהודי נג'ראן נאמר, בדבר ההסכם בין הנביא והשליחים הנוצרים מנג'ראן, ביחס למיסוי ונושאים שוני: "והיהודים נכללו בהסכם עם הנוצרים ונעשו ככפופים להם". אחד ממנהיגי השבטים בתקופה הקדומה לאסלאם הוא אלשעת' בן קיס משבט הכנדי, יהודי שהתאסלם. דודתו מצד אביו היתה יהודייה. הוא נפטר בשנת 660 או 662 לספירה הנוצרית, 40 או 42 לספירה המוסלמית, וחי, כנראה, בחצרמוות.

עפ"י גויטין, יהודים חיו באזור נגראן במשך כל הדורות. ידיעות קדומות ביותר על חיי יהודים בנג'ראן ניתן ללמוד גם ממקורות ערביים, אשר פרסם טובי. יהודים ונוצרים גורשו על ידי הכליף עמר בשנים 634 עד 644 לספירה הנוצרית, זאת בהסתמך על חדית'-מסורת שבע"פ. במאה העשירית, בשנת 910, האימאם אלהדי הבטיח ליהודים את חסותו, ואמר כי מי שיציק או יזיק או יציץ לחדרי הנשים, שיודיעו לו והוא יתיר את דמם. עפ"י מקור ערבי נוסף, במאה הי"ג שליש מתושבי נג'ראן היו יהודים, שליש נוצרים ושליש מוסלמים.*

ידיעות מפורטות על חיי יהודים בנגראן יש בידינו משנת תר"ל-1870. ר' חיים חבשוש נסע בלווית יוסף הלוי לצפון מזרח תימן, כדי להעתיק כתובות עתיקות. בין המקומות הוא סייר גם באזור ואדי נגראן, שם הוא פגש את מרי מטרוד ואחיו, שהיו חייטים. בית כנסת לא היה באזור, כיון שהיהודים גרו במספר בודד של משפחות בכל כפר. בכפר אחד מצא את מרי מעיץ' ורעייתו הקשישה. מרי מעיץ' סיפר לו, כי יהודי נגראן הם "רבעאן", בני חסות אצל הגויים, ואין להם קניין בית או אדמה. בעלות על האדמה היא של המוסלמים, אך בני שבט יאם אינם דורשים שכירות מהיהודים. אזור נגראן פורה מאוד. האשה היא מצעדה, ממשפחת פנחס הכהן, ומקורה בצנעא.

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית במקום שלושים משפחות בערך.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: מרי דאוד בן יעיש ובניו יחיא סאלם וסעיד שש ריאל, עאבץ שש ריאל, בניו יחיא ויוסף שלוש ריאל, יחיא בן דאוד עראקי שש ריאל, בנו דוד עראקי ריאל, סאלם בן סעיד גמאל ובניו סלימאן יחיא ויוסף ארבע ריאל, גמיל בן אהרון עראקי ובניו סעיד ומצ'מון ריאל, סלימאן שלום ובניו יחיא מסעוד ומצ'מון שש ריאל, סעיד גמיל סלוס ובניו דאוד ויוסף שלוש ריאל, מסעוד האדי, סאלם שעבלי שלוש ריאל, מסעוד בן יחיא ובניו יחיא דאוד סעיד וגמיל שש ריאל, דאוד סהואן ובנו מוסא שלוש ריאל, סעיד בן סאלם שלוש ריאל, סעיד צך שתי ריאל, מוסא בן דאוד שלוש ריאל, סעיד בן סלימאן גמאל שלוש ריאל, סלימאן חלא שלוש ריאל, דאוד עואוי שלוש ריאל, סאלם עואוי שלוש ריאל, סעיד עואוי שלוש ריאל וסעיד בן יחיא חמש ריאל.

רב הקהילה בתקופה זו: מרי דוד בן יעיש.

בספר עליית מרבד הקסמים מפורטים מכתבים אשר שלחו יהודי נגראן אל הרב שלום מנצורה, המקורב ביותר אל האימאם, בזמן העלייה הגדולה לארץ. מהמסמכים ניתן ללמוד, כי כל יהודי נגראן מנו מאה וחמישים נפש, וכי כל רכושם נשדד על ידי השלטון הסעודי, כאשר עברו לאזור צעדה שבצפון תימן. כל רכושם היה 480,13 ריאל, ונשדדו סמוך לר"ח מרחשון תש"י (49/10/23).* נציגי הקהילה היו: מסעוד בן סלימאן, יוסף בן עאבץ, יוסף בן אהרון, יוסף חלא, סעיד בן גמיל, רחמים השאש, יוסף בן גמיל חלא ואברהם בן יעקוב. לאחר שהרב מנצורה ניצל את סיועו של האימאם עלו כל יהודי נגראן לישראל, יחד עם כל העולים בעלייה הגדולה.