קַארֵה

בשנת תרל"ג-1873 נכתבה כתובה בנשואי סאלם כ'ברה ושוד'ה אלאעמא. חתומים על הכתובה מנהיגי הקהילה, כנראה: ר' יוסף בן סלימאן נדאף ומרי סאלם-שלום בן שלמה חמדי, אשר היה שד"ר הקהילה התימנית בירושלים.

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר ארבע עשרה משפחות בערך.

בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: דאוד יחיא ובניו דאוד ריאל, בנו יעקוב ב' או ט' ריאל, יוסף קוריש ובנו יוסף ארבע ריאל ורבע, אחיו יחיא קוריש ארבע ריאל, דאוד קוריש, יחיא בן יחיא קוריש, מרי דאוד סעיד ובניו סעיד יחיא יהודה ודאוד ארבע ריאל ורבע, סאלם קוריש, יצחק עמראני ובנו יוסף, והנשים: בדרה בת סלימאן גהראני ובנה יחיא תנעמי שש ריאל, סעידה בת סלימאן גהראני ואחותה מרים בת סלימאן גהראני, בדרה אם מרי דאוד סעיד ושמס שתי ריאל.

רב הקהילה בתקופה זו: מרי דוד סעיד.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית עשר עד חמש עשרה משפחות בערך: צאלח, קורייש, דאוד, מאור, סאלם, חובארה, ועוד.

רב הקהילה סמוך לעלייה היה מרי משה מצ'מון וראש הקהילה ר' שלום כ'לף.

השכונה היהודית היתה מחוץ לשכונת המוסלמים, והמקום שמש כבית הבראה לחכמי צנעא. התנאים ומזג האויר היו טובים מאוד, ואף עשירי צנעא רכשו דירות בכפר או שהיו באים לנפוש. היחס של המוסלמים היה טוב, והיו משלמים סכום זעום של מס, בשונה מכל רחבי תימן, שם גובה המס היה גבוה יותר. היהודים התפרנסו ממסחר, אריגה, נפחות ועוד.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ שני יהודים כבני עשרים עד שלושים שנה, האחד נשוי והשני רווק, ממשפחות: אזרק וקורייש. שם המשפחה הקודם: סעיד.