בֵּית בַוְס

העדות הקדומה ביותר שיש בידי על חיי יהודים בישוב בית בוס הוא משנת תרל"ז-1877. בשנה זו נכתבה כתובה בנשואי הזוג יחיא שרעבי וזהרה אביץ'. חתומים בתור עדים או אף מנהיגים: ר' שלום בן שלמה ור' סעדיה בן יוסף.

בשנת תרס"ה-1905 בזמן מלחמת הטורקים והאימאם, העיר צנעא הוטלה במצור ורבים מיהודי העיר ברחו לבית בוס ולמקומות נוספים.

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית במקום עשרים משפחות בערך. בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926) רשומים התורמים הבאים: מרי שמעון חימי, נסים שעובי ובנו יחיא, חיים שעובי, יחיא אביץ', סלימאן אביץ' ובניו יוסף ויחיא, מוסי' אהרון ובנו שלום ונכדיו יחיא ואהרון, סעיד יחיא ובניו יצחק יחיא וסלימאן, סעיד אביץ', יעיש אביץ' ובניו סאלם ויוסף, יחיא אחמר, סלימאן ישועה ובניו יחיא ויוסף, יוסף ישועה ובנו יחיא, דאוד יוסף, יוסף אחמר ובניו סלימאן ויוסף, מחפוץ' אביץ', סעיד גובי ובנו מוסי', סעיד מוסי' ולוי בן דאוד.

רב הקהילה בתקופה זו: מרי שמעון חימי.

סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית ארבעים משפחות בערך. שם המשפחות: אביץ', אסווד, אחמר, יהושע, מוסא, חגבי, בוסי, גלידה, קרואני, שעובי, גאובי, חימי, חאצ'רי, יעיש ועוד. בקהילה היה בית כנסת אחד. העיירה היתה מוקפת חומה, בסמוך היה ואדי ומעיין גדול, אשר היו שייכים ליהודים. האיזור היה פורה מאוד, וגידלו במקום פירות רבים: ענבים, חבושים, שזיפים ועוד.

דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלתה לארץ ילדה אחת, ממשפחת בוסי.