טיפוס זה של אצעדה נפוץ בתימן הכפרית, בעיקר בתימן התחתונה ובתימן הדרומית והמזרחית ונפוץ בגירסאות ובכינויים שונים בקרב יהודיות ומוסלמיות. נהגו לענוד אותן בזוגות על הזרועות בין צמידי זכוכית [זג׳אג׳, סואר] צבעוניים, שנמכרו ע"י רוכלים סומאלים שהגיעו לכפרים. כאשר הפשילה האישה את שרווליה הרחבים וקשרה אותם על העורף התגלתה מערכת האצעדות. באלמסוודה [פנקס בית הדין של קהילת יהודי צנעא במאה הי"ח, עמ' 453], זוג דמאלג׳ מוזכרים ברשימת התכשיטים של בית סלימאן אלעראקי, אך בהיעדר תיאור אין אנו יודעים אם מדובר באותו טיפוס. 

טכניקת הנקש נחשבת למוקדמת יחסית, יצירת הדגמים של נקודות ודגמים הערוכים בצורה סימטרית של האצעדה נעשית באמצעות הטבעת הדגם שבקצה האיזמל על המתכת ע"י הכאה בפטיש. נקש היא גם טכניקת ביניים של קישוט העור: לאחר שכפות הידיים והרגליים של הכלה נצבעו בחנא, השארעה מסמנת בדונג נקודות וקוים [נקש] , כהכנה לשלב הבא - תטרפה -  של צביעה בחומר כהה [שד׳אר], הדונג מבטיח שדגמי הנקודות והקווים יישארו בצבע החנא.