בַּיְצַ'א
הקהילה היהודית הגדולה ביותר בדרום מזרח תימן סמוך לעלייה הגדולה לארץ.
הישוב הדרום מזרחי ביותר, אשר היה תחת שלטון האימאם.
עפ"י המסורת שבפי זקני הקהילה, הקהילה היהודית במקום נוסדה לאחר גלות מוזע בשנת ת"ם-1680.
העדות הקדומה ביותר שבידי על חיי יהודים במקום היא משנת תקפ"ה-1825. בשנה זו העתיק הסופר ר' מתניה בן יחיא זכריה את ספר קב הישר לר' צבי הירש קידנובר. ידיעה נוספת היא משנת תרי"ב-1852.
באמצע המאה הי"ט נולד מרי שלום בן סעדיה מזרחי עדני, אשר שהה תקופה מסוימת בעדן, ובשנות השבעים של המאה הי"ט התיישב בירושלים, ולמד בישיבת המקובלים בית אל בראשות מרי שלום מזרחי שרעבי. התפרסם בזכות ספריו סוכת שלום ושלום ירושלים.
במאה הי"ט-כ' חיו בביצ'א מרי עואץ' לעוג'-היל, אשר לימד תורה באזור ואף בחבאן, וכן מרי עואץ' יצחק זכריה, אשר הסמיך את ר' יוסף בן מוסא מעטוף בשנת תר"ס-1900. בתקופה זו העתיק הסופר ר' סעדיה בן יחיא בן זכריה סידור תפילה.
בשנת תרע"א-1911 מנתה הקהילה היהודית חמישים משפחות בערך. המצב הכלכלי היה טוב באופן יחסי, ועקב התנאים גדלה הקהילה, וסמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה כשמונים עד מאה משפחות. עפ"י הערכה אחרת קרובה, כחמש מאות נפש. רוב היהודים התפרנסו מצורפות ומסחר זעיר, ומעוטם באריגה, עיבוד עורות, קדרות, נפחות, וביצור לבנים. לחלק מהיהודים היו אדמות ועסקו בחקלאות. היהודים גרו ברובע משלהם-קאע אליהוד, ולא חיו במעורב עם המוסלמים. בשנת תרפ"ח-1928 נלחמו היהודים לצד שכניהם הערבים כנגד צבאו של האימאם יחיא, אשר הכניע את שבטי האזור.
שם המשפחות: זכריה, ביצ'אני, כהן, אשוול, אחואל, טיירי, דעוס, פד'ל, עדני, חמרי, מניציר, מנצור, בגריש, צוביירי, דוריב, מצמבר, באני, תנק, כפיגן, מורי, עווד, ד'מארי, אגבס, מדביב, רדוס, היבה, עריפה, לקייה, ועוד.
בקהילה היו חמשה בתי כנסת, והגדול שבהם של משפחת זכריה. שלושה בתי קברות היו במקום: לצדיקים ומקובלים, לכוהנים ולשאר בני הקהילה. מנהיגי הקהילה סמוך לעלייה: מרי סעיד צאלח זכריה ביצ'אני, מרי שלום בן מרי צאלח זכריה, מרי שלום בן מרי יחיא זכריה, מרי עואץ בן צאלח זכריה ומרי חסן עואץ זכריה.
הרכב בית הדין: מרי שלום בן מנשה-מת'נה זכריה- ראב"ד, מרי שלום בן צאלח זכריה ומרי שלום בן יחיא זכריה. בית הדין התכנס בבית הכנסת הגדול של משפחת זכריה. השפעת בית הדין היתה על כל האזור, כיון שביצ'א שמשה מרכז התורה הגדול ביותר בדרום מזרח תימן. לצד המנהיג הרוחני היה העאקל-ראש הקהילה, אשר עסק בגביית מס החסות ויצוג הקהילה בפני השלטון. על היהודים הוטלה גם טחינת קמח לחיילים, בדרך כלל תמורת תשלום. גזירת היתומים לא היתה.
בספר מן המיצר מפורטים מכתבים אשר התכתבו מנהיגי הקהילה עם שליחי העלייה, בשנים שלפני העלייה. כמו כן, בספרו של זכריה גלוסקא מפורט הסיוע הכספי אשר שלחה התאחדות התימנים בישראל לסייע לעניי המקום.*
דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ 196 יהודים: 68 נשואים, שתי גרושות, 13 אלמנות, 27 יתומים, 9 רווקים, 97 זכרים ו-99 נקבות. גיל העולים: 63 ילדים, 51 נערים, 29 מעל גיל 20, 28 מעל גיל 30, 14 מעל גיל 40, 6 מעל גיל 50 וחמשה מעל גיל 60 שנה.
שם המשפחות: אחול, אשוול, ביצ'אני, ברטי, גראמה, דוריב, ד'מארי, זכריה, חבאני, חוג'ירה, חמרי, חסן, טירי, כהן, כותב, מגער, מעוצ'ה, מצ'מון, מתנה, סאלם, סעיד, עואץ', עורקבי, פצ'ל וצאלח. שם המשפחות הקודם של הנשים: אברהם, דעוס, יוסף, מוסא, מנצור וצנעאני.
לארץ הגיעו מספר כתבי יד וספרי דפוס חשובים מביצ'א, ביניהם שני סידורים כתבי יד מהמאה הי"ז, וכן ספר דפוס ישן של הלבוש, דפוס לובלין ש"פ-1620.
לאחר העלייה הגדולה לארץ התרכזו רוב העולים במושב אחיעזר שליד לוד.