בלוג יהדות חברה וקהילה

סדר "בְּשַׁלַּח", מונה מאה וששה עשר פסוקים, המחולקים לתשע פרשיות פתוחות וחמש סתומות. מצות "לא תעשה" אחת, מצוייה בסדר זה: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

תכנו הכללי של סדר "בשלח": א) נס קריעת ים סוף והליכת עם ישראל בדרך המדבר. ב) העלאת עצמות יוסף.  ג) עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה משמשים מורי דרך לעם. ד) בני ישראל חונים על שפת ים סוף. ה) פרעה והמצרים התחרטו על שילוח בני ישראל ורדפו אחריהם. ו) מעבר בני ישראל בתוך הים ביבשה, כשהענן מפריד בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים. ז) מהומה במחנה מצרים וטיבוע הרודפים. ח) שירת ההודייה מפי משה ובני ישראל. ט) הליכה במדבר שׁוּר וְאִי מציאת מֵי שתייה, הגעתם לְמָרָה וְנֵס המתקת המים. י) תלונות בני ישראל, הורדת המן וכו', צו השבתון וכו'. יא) מלחמת עמלק בישראל ברפידים.

פרשת "בְּשַׁלַּח", פותחת את המשך התהליך לגאולת ישראל משעבוד מצרים, כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ניצניה הראשונים של גאולת ישראל, התחילה במים וראשית הגשמתה במים. בעת שעננים שחורים העיבו על עם ישראל במצרים, נולד גואל העתיד שם, שט בתיבת גֹּמֶא על פני המים, ידה של בתיה בת פרעה מָשְׁתָה אותו מהמים; ועתה, באה הגאולה הפותחת חיים חדשים, ומתחילה בַּנֵּס הגדול של קריעת ים סוף.

אפשר לומר, שיציאת מצרים חָשְׂפָה כוחות מנוגדים, עבדוּת נגד חירות, והמלחמה היתה מכרעת לעתיד העולם כולו, המאבק על חירות האדם מתחילה ביציאת מצרים. שלטונות עריצים בעולם, שללו חירותם של עמים רבים, ניצלו גופם ורוחם, והדבירו אותם על פני האדמה. רק עם אחד; לא הרכין ראשו תחת עול משעבדיו ולא נטמע בין אומות העולם, למרות שניסו בכל הדורות, הֵחֵל – מהתקופה הפרעונית, הפרסית והיוונית, וְכָלֶה – בתקופת הנאצים וגרורותיהם בדור האחרון, ועד עצם היום הזה, רבים מהם אינם משלימים עם קיומו של עם ישראל וניהול חייו העצמאיים בארצו הנצחית, שחלם בכל דורות פיזוריו בגולה, לשוב אליה ולחיות בשלום ובמישור בתוכה.      

אחת השאלות שעמדה בפני המפרשים, מדוע לא הוֹליכם דרך ארץ פלשתים שהיא קרובה, כלומר בדרך המובילה לכיוון באר שבע?

הנימוק להארכת הדרך ע"י הפנייתם מזרחה, מובא בהמשך הפסוק: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם, בִּרְאוֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָימָה". פרשני המקרא מסבירים, שאם היו מגיעים לארץ כנען תוך ימים ספורים וְיִרְאוּ שם מלחמה, ייאלצו להילחם נגד תושבי הארץ שיצאו נגדם כדי למנוע כניסתם, ואולי יתחרטו על יציאתם ממצרים וישובו לשם. כדי לְסַכֵּל נטייה זו, הפנה אותם לדרך העוברת בתוך המדבר, בכיוון לים סוף וחצי-האי סיני.

רבינו נתנאל בן ישעיה, מסביר הפסוק בחיבורו "נוּר אַ-צְּ'לַאם" (מאור האפלה) בזו הלשון: "וְלֹא נָחָם אֱ-לוֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא", מהלך שמונה ימים בין מצרים ובין ירושלים על דרך אשקלון. "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאוֹתָם מִלְחָמָה", שמא יראו המקום שנפלו בו אחיהם. גנון בן אפרים עורר את הקץ קודם שיעמוד משה בשלושים שנה, ויצאו עמו שלושים אלף מבני אפרים ופשטו בארץ פלשתים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ. כי ירדו לקחת את מקניהם ויתאבל עליהם אפרים אביהם. "בראותם מלחמה",שמא יראו המקום שנפלו בו אחיהם וישובו למצרים". קביעתו של רנב"י, שהדרך ממצרים לירושלים מהלך שמונה, מתבססת על לשון הרמב"ם בהלכות קדוש החודש (פ"ה, י). גם לגבי הזכרת "אנשי גת", שאב המחבר, מידע זה מפרקי ר' אליעזר (פמ"ח), ומספר דברי הימים א' (ז,כ-כד).

שאלה נוספת בפרשתנו, עוסקת בידיעה שהועברה לפרעה: "כִּי בָרַח הָעָם". המפרשים מקשים, הלוא פרעה ועמו הם שתבעו בסופו של דבר, לצאת ממצרים ואיך פתאום נחשבו בעינהם כבורחים? רש"י משתמש בלשון חז"ל ומסביר, ש"אִקְטוֹרִין" (שליחים) שלח עמהם, וכיון שראו שעברו שלושת ימים, ואינם זובחים כפי שדרשו מלכתחילה, אלא ממשיכים הלאה בדרכם; חזרו השליחים, והגידו לפרעה "כִּי בָרַח הָעָם". במכילתא נאמר, כי ישראל שָׁבוּ אחורנית רק אחרי שהאיקטורין עזבו אותם.                            

שירת הים

שירת הים – היא שירת ההודייה הראשונה לה', על הנס הגדול שעשה לבני ישראל בראשית דרכם לגאולה שלימה לאחר שנות העבדות. שירת ההודייה השנייה, ששרו דבורה וברק בן אבינועם, לאחר שניצחו את סיסרא. שירת ההודייה השלישית, היא שירת דוד, שבאמצעותה הוא מודה לה' לאחר שגבר על אויביו. כמובן שיש עוד שירות במקרא: שירת ישראל על הבאר. שירת האזינו וכו'.

מכל השירות הללו, תפסה שירת הים המקום הנכבד ביותר. בזמן חכמי התלמוד, היו נוהגים לְאָמְרָהּ במנחה של שבת, ואף חילקוה לשלוש שבתות, וכך אנו קוראים במסכת ראש השנה ל"א, ע"א "בְּמוּסָפֵי דְּשַׁבְּתָא (בקרבנות המוסף שלשבת) מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא, אמר רב: הזיו לך (כלומר שירת האזינו), ואמר רב חנן בר רבא, אמר רב: כדרך שֶׁחֲלוּקִים כאן – כך חלוקין בבית הכנסת. בְּמִנְחָתָא דְּשַׁבְּתָא (במנחה של שבת) מה היו אומרים? אמר ר' יוחנן: "אז ישיר", ו"מי כמוך", ו"אז ישיר". אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַנֵי כּוּלְּהוּ בְּחַד שַׁבְּתָא אֲמַר לְהוּ, אוֹ דִּילְמָא כָּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אַמְרֵי חַד? תַּא שְׁמַע (שאלו אותם: האם כולן בשבת אחת אומרים אותם, או שמא כל שבת ושבת אומרים (קטע) אחד?, בוא ושמע) דְּתַנְיָא, אמר ר' יוסי: עד שהראשונה אומרת אחת, שנייה חוזרת שתיים, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אַמְרֵי חַד. שְׁמַע מִינַּהּ" (כך שנינו הברייתא וכו' למדנו מכאן שכל שבת ושבת אומרים (קטע) אחד, מכאן למדנו).

לגופו של ענין, שירת הים – שירת ההודייה לבורא יתעלה והצהרת האמונה בו ובמשה עבדו. השאלת המתעוררת מאליה, מדוע שרו בני ישראל? האם שרו על אבדן המצריים?  האם מותר לנו לשמוח בראותנו מפלת שונאינו, והלא כתוב: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (משלי כד,יז) הרי חז"ל, כאשר מלאכי השרת, רצו לשיר על מפלתם של המצרים, אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים; ואתם אומרים שירה? אם כן למה אמרו בני ישראל שירה! במדרש שמו"ר אנו קוראים: "אמר ר' יוחנן: ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה ולא הניחן. אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה, ואתם אומרים לפני שירה? – לפי שבני ישראל היו נתונים בצרה – וכיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה, אמר להם הקב"ה: יקדימו בני תחלה הה"ד (זה שאמר הכתוב): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"...."