היסטוריה

 תולדות יהודי תימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. מייחסים את ראשית ההתיישבות היהודית בתימן לתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. יהודי תימן מיוחסים לשבט יהודה, ועל פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה.

בגלל הבידוד היחסי של תימן משאר היהודים במשך שנים ארוכות, שימרה המסורת בתימן, בעיקר זו הבלדית, כמה מאפיינים ייחודיים. הדבר בא לידי ביטוי בכמה מנהגים שונים שמייחדים אותם ובגרסאות משלהם לכתבי יד, ניקוד מילים בעברית ובארמית ועוד. עם הבאת הדפוס האיטלקי לתימן, וביתר שאת עם העלייה לארץ והידוק הקשרים עם שאר היהודים, ניטשטשו מעט ההבדלים, אולם המסורת התימנית הייחודית ממשיכה להישמר בקהילות רבות בישראל.

 

העליות מתימן

עליות יהודי תימן בעת החדשה התרחשו במקביל לעליות מאירופה. בשנת תרמ"ב (1881-1882), בתקופת הכיבוש העותמני של תימן, הגיע הגל הראשון של עולי תימן שנקרא 'אעלה בתמ"ר' (בתמ"ר היא שנת תרמ"ב בשינוי סדר האותיות). בימי העלייה השנייה (1904-1914) ובתקופת המנדט (1948-1920) המשיכו יהודי תימן לעלות לארץ, ומילאו תפקיד חשוב בפיתוח היישוב היהודי ובחיזוקו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנו יוצאי תימן בישראל כ- 28,000 נפש.

שתי נקודות הציון המשמעותיות בעליית יהודי תימן ארצה הן העלייה המגובשת הראשונה של שנת 1882 ("אעלה בתמר") והעלייה ההמונית של אחרי קום המדינה במבצע "על כנפי נשרים" על יסוד הפסוק "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרים ואָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות, יט 4) [המבצע כונה גם "מרבד הקסמים"]. עם זאת, יש לזכור כי העלייה מתימן לא נפסקה אף פעם והתרחשה בהיקפים מצומצמים החל מהמאה ה-13 ועד ימינו אנו.

בתקופת העלייה השניה, בשנת 1911, נשלח שמואל יבנאלי לתימן במטרה לעודד את עליית יהודי תימן ארצה. יהודי תימן נחשבו על ידי אנשי העלייה השניה ואנשי המשרד הארצישראלי לפועלים מנוסים המסתפקים במועט שיוכלו לסייע במאבק על כיבוש העבודה העברית במושבות, דבר שהוביל לניצולם במקרים רבים. רבים מיהודי תימן התיישבו במושבות, עבדו במשקי האיכרים, הקימו שכונות משלהם וחיו בתנאים קשים ובצמצום.

בעקבות הקמת מדינת ישראל ב-1948 החלו פרעות נגד היהודים בתימן. מדינת ישראל יצאה לעזרתם בארגון מבצעי הצלה ועלייה ארצה. כאשר התיר בחודש מאי 1949 שליט תימן את יציאת היהודים מארצו, החל מבצע "על כנפי נשרים" בו הועלו ארצה אלפי יהודי תימן בתוך זמן קצר. הבריטים, ששלטו אז בעדן, ביצעו את הטיסות מעדן לישראל. לאור המצב הקשה במחנה ההמתנה ליד עדן, הואץ קצב העלייה ומספטמבר 1949 הגיעו ארצה מידי יום כ-500 עולים. בסף הכל עלו ארצה בעליית "על כנפי נשרים" כ-50,000 עולים מיהדות תימן ארצה, אשר היוו את רובה המכריע של קהילת תימן העתיקה.

עליית יהודי תימן במסגרת מבצע על כנפי נשרים החלה בסבל וכאב ודרכם של העולים עם הנחיתה בישראל נתקלה במידה לא מבוטלת של מחלוקת, קשיים וכאב. תוצאות קשיים אלו מהדהדים עד היום. עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בארבעה גושי מחנות עיקריים: ראש העין, בית ליד, עין שמר ומחנה מעבר עתלית. לאחר עלייתם שוכנו העולים במעברות ברחבי הארץ. תנאי המחיה במעברות היו קשים מנשוא. מבני המגורים במעברות היו צריפים, אוהלים ומבני פח החשופים לפגעי מזג האויר. לאחר שהייה ארוכה במעברות פוזרו העולים ברחבי הארץ. חלקם שוכנו בשכונות שאוכלסו רובן ככולן בבני העדה. שאר העולים הועברו למושבים חקלאיים שהוקמו עבורם.

שימור תרבותי דרך השפה, המוזיקה והאמנות השימושית

במאה ה-20 חלו שינויים דרמטיים בקהילת יהודי תימן, הן בשל ההתפתחויות הפנימיות והן עקב זרמים והשפעות שבאו מהחוץ והשפיעו על הקהילה. "ששים או שבעים ילדים נהפכו מערבים יהודים ליהודים ארצישראלים, כשהם דוברים בעילגות עברית משעשעת, שהיא תרכובת של המבטא התימני שאין לחקותו והעברית הפופולארית של תל אביב". כך תיאר גרשון אגרונסקי, לימים גרשון אגרון, ראש עיריית ירושלים, את השפעת גן הילדים המודרני שייסד סלים מסה בעדן שבתימן בשנות השלושים של המאה העשרים, ושנוהל על ידי גננת שהובאה מתל אביב. הביטויים הברורים ביותר להוויה היהודית-ערבית בישראל, שעברה תהליך מחיקה מתמשך, ניכרים בשפה ובמוזיקה. כיום יש ניסיון להציב מחדש את אזורי החפיפה הרבים בין יהודים יוצאי מדינות האיסלאם בתחומי השפה והמוזיקה, ולהגדיר את סדר היום הנפשי-תרבותי של המזרחים באמצעות מרחב ביניים מאתגר זה.

 מדינת ישראל כמדינת לאום וכחברת מהגרים  יצרה  שילוב  בין המודל הלאומי, המניח זיכרון היסטורי משותף  ובין מודל המודרנה והנאורות המערבית המקדם  מחיקת הבדלים  למען שוויונות אוניברסלית, העתידה לבוא. שילוב זה,  שאפיין  את  הלאומיות המודרנית של עמי אירופה במאה ה-19, רווי סתירות כשל עצמו,  כלל בישראל בתוכו גם את התפיסה האירופאית כלפי המזרח וכלפי היהודי, שניהם זרים לרוח האירופאית. בהתאם לכך המפגש הבין תרבותי בין יהודי ארצות ערב לבין הקבוצות הדומיננטיות  בא"י ובמדינה  היה  בסימן אופוזיציות יסוד: מסורת-חדשנות, מזרח- מערב, פרימיטיבי- נאור, שורשי-תלוש  אך יותר מכל היה בסימן קבלת  שלילת  אופי הקיום היהודי "שמחוץ להיסטוריה". כלומר לא היה מדובר רק ביצירת של מרחב לאומי-ציוני  אלא בכינונה של קהילה אותנטית בעלת נרטיב היסטורי רציף.  על כן, עיצוב התרבות בכלל ועיצוב של תרבות חזותית בפרט היו פעולות של עיצוב ההווה ובו בזמן המצאת  העבר, כלומר הבנייה של  זיכרון משותף  עבור קהילה אותנטית. כך למשל, על צורפות יוצאי תימן חלו תהליכי צמצום וסטנדרטיזציה לצד שימור. המצאת המסורת החזותית שזכתה להתקבלות כ"תרומת יהדות המזרח לאומנויות ולמלאכות" שבשה את הרצף התרבותי, שבמהלכו מתקיים הזיכרון הספונטני  עבור יוצאי תימן עד כדי קבלתם את סממני התימניות כסוג של אותנטיות: למשל תכשיטי הכלה ועטרת הכלה שמלבישות נוהגות להביא  משקפת את אשר התקבל בצנעא ומאחר שתלבושת זו סומנה   ומזוהה עם "התימניות" ואכן  גם זכתה למעמד מובחן ורם  במהלך פעולות שימור ושיחזור  מוזיאלי (ופחות אם בכלל במרחב התרבותי הישראלי).

הקמת האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר

עובדיה בן שלום אשר עלה לארץ כילד, גדל והתחנך בארץ לפני קום המדינה, והיה שותף להקמתה ובניינה, הרגיש כי בלהט הרצון לבנות "עם" אחד בארץ המטשטש את המבדיל בין השבטים השונים אשר הגיעו מגלויות שונות, נכחדת תרבות עתיקת יומין אשר שמרה על ייחודה במוראות הגלות והנה עתה, דווקא כאשר נקבצו ובאו "האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים" מנסים להעלים תרבות מפוארת זו.

עובדיה בן שלום וקבוצת חברים מייסדים החליטו להקים את האגודה לטיפוח חברה ותרבות, בסוף שנות הששים של המאה העשרים כדי לעצור את הסחף שבהיעלמותה של מורשת יהודי תימן לפני שיהי מאוחר מדי. 

התוצאה החשובה ניכרת בחלקים השונים של אתר זה.