תַעִיז
מחוז תעיז הוא אחד המחוזות הגדולים של תימן. במחוז תעיז הנפות הבאות: חשא, אחדוף, מאויה, עודיין, שרעב, חוגריה, צ'אלע, גנדיה, שמיר ועוד. העיירות המרכזיות שבמחוז: קעדה, מאויה, מסאגיד, מקבנה, רונה, רובע, ראהדה, תרבה, ועוד.
במחוז יותר ממאתים ישובים בהם חיו יהודים. נפת שרעב, היא הנפה המפורסמת ביותר במחוז תעיז, ולעיתים, נדמה כי השם שרעב נפוץ יותר מאשר תעיז, וכאשר כתוב או נאמר שרעב, מתכוונים למעשה לתעיז.
גבולות המחוז: עדן בדרום, חוף ים סוף במערב, בצפון מערב מחוז אב. מאפיין בולט במחוז הוא הישובים הקטנים, בשונה ממחוז צנעא, למשל, שם היו ישובים בהם חיו מאות משפחות. לא נתקלתי בישוב במחוז תעיז בו חיו יותר ממאה משפחות יהודיות. רוב המחוז הוא מישורי, בשונה ממרכז תימן שם ישובים רבים היו בראשי ההרים.
יהודי תעיז-שרעב ניכרו בפשטות חייהם, בריבוי תלמידי חכמים, מקובלים ומשוררים, בדיבורם המתנגן, ובמבטא המיוחד: הגייה נחצית של האות קוף, הגיית החולם כצריה, אשר שרשיה קדומים עד תקופת המקרא.
בשנת תל"ט-ת"מ (1679) אירעה גלות מוזע, ויהודי מרכז תימן וצפונה נלקחו בכוח לגלות לאזור מוזע, אזור הסמוך לשפלת החוף, ממערב לנפת חוגריה שבמחוז תעיז, בה התנאים קשים ביותר.
בניתוח מנהגי התפילה ופסיקת ההלכה, נראה, כי עד סוף המאה הי"ח לא היו הבדלים מהותיים בין מרכז תימן לדרום תימן בכלל ולמחוז תעיז בפרט. המנהגים וההלכה היו בהתאם למסורות הקדומות מארץ ישראל, המשך בהשפעת הגאונים, הרי"ף, ובעיקר הרמב"ם, וכן השו"ע ואחרונים. ואולם, החל מסוף המאה הי"ח ועד העלייה הגדולה לארץ עסקו יהודי המחוז יותר ויותר בספרות הקבלה, וכתוצאה מהשפעת המקובלים, פסקו ונהגו עפ"י ספרות ההלכה והמנהגים של השו"ע פוסקים אחרונים ומקובלים, והיו קרובים במסורתם למקובלים הספרדים.
בבדיקת אלפי כתבי היד התימניים בולטת מאוד העובדה, שלא נותרו בידינו כתבי יד רבים ממחוז תעיז, הן כתבי יד עתיקים ביותר, בני שבע מאות עד חמש מאות שנה, והן כתבי יד מאוחרים יותר, מהמאה הי"ט ועד העלייה. במאות השנים האחרונות לא נכתבו הרבה ספרים, וניתן להסביר זאת בעובדה, כי בתקופה זו נטו יותר לקבלה, והזיקה למסורת תימן העתיקה קטנה יותר, ולכן השתמשו בספרי דפוס רבים שהתאימו למנהגיהם. זאת לעומת מרכז תימן שם הזיקה למסורת תימן העתיקה היתה גדולה ביותר, ולכן הוצרכו להעתיק כתבי יד כדי לשמר את המסורת, וכן לצורך מעשי שמושי.
לעומת זאת, אין בידי הסבר למעוט כתבי היד אשר נותרו בידינו ממחוז תעיז מהתקופות העתיקות. ברור, שיהודים חיו במחוז גם בתקופות העתיקות. וכן ידוע לי כי במאה הי"ז נכתבו סידורים, שירים רבים, ובעיקר קמו המשוררים הגדולים של תימן, משוררי משפחת משתא ר' ישראל בן יוסף מהמאה הט"ז-י"ז, מרי שלום שבזי, ועוד. מסתבר, כי לעובדה שהיהודים חיו במחוז תעיז בישובים קטנים מאוד היתה השפעה על הכתיבה.
קברו של ר"ש שבזי הפך לאתר קדוש אף בעיני המוסלמים, ורבים היו עולים לקברו לתפילה לבריאות ולהצלחה. מתחם הקבר כונה אלמגרבה, ורבים מהעולים בעלייה הגדולה נסעו לעדן דרך אלימן, ועלו לקברו. קבוצות עולים גדולות התמקמו במתחם הקבר וישנו מתחת העצים, ובספרו של הרב מנצורה מתואר כיצד הוא נאבק לשכן את העולים בבתי ההקדש.
גדול החכמים והמקובלים במחוז תעיז בדור העלייה לארץ הוא מרי חיים סנואני, אשר שמש דיין וראב"ד, והסמיך שוחטים, רבנים ודיינים רבים. נפטר ביהוד בשנת תשל"ט-1979.
סמוך לעלייה, לאחר רצח האימאם יחיא בשנת תש"ח-1948, קבע את מושבו בתעיז האימאם אחמד בנו, וכך הפך את תעיז לעיר הבירה. הוא כעס במיוחד על תושבי צנעא המוסלמים, אשר לא פעלו והתקוממו כנגד המורדים אשר רצחו את אביו. בשנה זו ישב במשכנו של האימאם הרב שלום מנצורה, משם פעל לסייע להשיג רשיון יציאה ליהודים ולפתור בעיות רבות תוך כדי העלייה. סייע בידו ר' דוד צובירי, ידידו וחייטו האישי של האימאם ושל בית המלוכה.
ספרו של הרב סעדיה חוזה הוא הספר החשוב ביותר שיצא עד היום על יהודי שרעב ור"ש שבזי.
הידיעות הקדומות ביותר על חיי יהודים בתעיז הם מקורות מוסלמיים כפי שפרסם טובי. במאה השביעית לספירה, בשנים 632-634, חכם יהודי בשם כעב אלאחבאר, התאסלם בימי כ'ליף אבו בכר, וי"א בימי כ'ליפות של עמר, וכי "רוב המסורות באו בשמו". יהודי בשם אלסמכר נרצח במאה השביעית. במחצית השנייה של המאה הי"ד, הסולטאן במגרבה שבתעיז בנה מדרסה, בית ספר לתלמידים, מכספי המס של היהודים. הקאצ'י התנגד, בטענה שמס החסות מהיהודים מיועד לתשלום משכורות לשופטים. בשנת קנ"א-1391 נתפש יהודי מהעיר תעיז, וסיפרו כי הוא היה מכשף, מבקש להדמות למוסלמי ושם פוך בעיניו. ידו נכרתה. בשנת קצ"ה או קצ"ו-1435 או 1436, הקאצ'י של תעיז גזר על היהודים להרוס כמה בתי כנסת חדשים בעיר, וכפה ללבוש את האבנטים ולהסתיר את ערוותיהם במרחץ הציבורי, "וכיוצא בזה".
בשנת אתשמ"ה-קצ"ד-1434 אירע דבר כבד בדרום תימן. מרי זכריה הרופא, מחבר מדרש החפץ, כתב בספרו, כי מחלת הדבר היתה בתחילה בערים עדן ותעיז, ומשם התפשטה לגבלה ולעיר ד'מאר בדרום מרכז תימן בשנת קצ"ו-1436.
החוקר קארסטן ניבוהר כתב בספרו, כי בשנת תכ"ג- 1763 כאשר חקר את תימן, היהודים חיו בתעיז במרוכז מחוץ לעיר, כמו במקומות אחרים: צנעא, ג'בלה, מוכ'א, ועוד. יהודים מצנעא ותעיז אמרו לו, כי אין ברשותם ספרים עתיקים יותר מאשר ארבע מאות עד חמש מאות שנים, וכי ספרי הדפוס שהיו בידם הם מדפוסי אמסטרדאם שבהולנד או ונציה שאיטליה.
ששון פרסם אגרת אשר נשלחה בשנת תקפ"ג-1823, ומוזכרים בה מנהיגי יהודי טבריה ויצחק בן שמעון.
בשנת תר"ז-1847 קם "שרוף אחד", ורצה לפגוע ביהודי תעיז ובנוצרים, אך מוסלמי אוהד יהודים הצליח להרוג אותו ולהציל את יהודים.
בתחילת המאה העשרים היה נשיא הקהילה ר' יוסף גמליאל. דיינים בקהילה היו מרי מעוצ'ה בן סעדיה ומרי חסן-יפת בן אברהם תעיזי-שאער, סבו של המקובל הגדול מרי מרדכי שרעבי. מרי חסן נפטר בשרעב בשנת תרע"ב-1912. זאת בנוסף לגדולי החכמים והמקובלים אשר חיו בישובים השונים ובכפרים.
הקהילה היהודית בעיר תעיז עצמה היתה בת עשרים משפחות בערך בלבד, בהתאם לגודל הקהילות היהודיות הקטנטנות במחוז תעיז. כך העריך יבניאלי בשנת תרע"א-1911.
מנהיגי הקהילה סמוך לעלייה: ר' אלמוני בן יחיא ואדעי, ר' אפרים סעיד ור' דאוד בן יחיא. ואולי הוא ר' דוד בן יחיא צובירי, חייטו האישי של האימאם, אשר ישב במשכנו וסייע לרב מנצורה בעלייה. הם חתמו על האישור לקבלת כספי הסיוע, בסך ל"ב ריאל, אשר שלחה התאחדות התימנים בישראל. האישור מיום שישי י"ב באייר תש"ח-1948, והגיע בסיוע חכמי צנעא.
דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ בעלייה הגדולה 33 יהודים: 12 זכרים, 21 נקבות, 2 רווקים, 12 נשואים, 2 אלמנות, 6 יתומים ואחד נפטר במחנה. גיל העולים: 13 ילדים, 7 נערים, 6 מעל עשרים, 5 מעל שלושים, אחד מעל ארבעים ואחד מעל חמישים שנה. התפרנסו ממסחר, צורפות, אפייה למכירה אריגה, ועוד.
שם המשפחות: דוד, חדאד, טביב, יעיש, יעקוב, ירימי, מנצור, עומרי, צברי, שרעבי, תעיזי ועוד. שם המשפחות הקודמים: חיים, חסן, טויל, יהודה, יוסף, יחיא, נהמי, סאלם, סעאדי, שמואל ותירם.