תְ'לֵא
העיירה במרחק של שלוש שעות הליכה משבאם.
בידינו נותרו מספר כתבי יד ומסמכים מהמאה הי"ד עד המאה הי"ז, עובדה המלמדת, כי במקום היתה קהילה יהודית עתיקה וגדולה, ולמעשה, אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר.
המסמך הקדום ביותר הוא משנת קי"ט-1359. בשנה זו העתיק הסופר ר' יחיא בן חסן את המשנה סדר זרעים. נכתב במימון ר' מנצור בן עמר.*
בקולופון כתוב:
נשלם בירח אייר שנת אלפא ושית מאה ושבעין שנין לשטרי (קי"ט-1359) במאתא קריה ת'לא תחרוב, וירושלם תשתכלל. יהא סימן טוב למריה מנצור בן עמר, יזכה למהגיה ביה הוא וזרעו וזרע זרעיה כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. יברכך יאר ישא. והכותב יחיא בן חסן אלהים יזכיהו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אלהים ימחול לי על כל מה שטעיתי ושגיתי כספר הזה, כדכתיב שגיאות מי יבין מנסתרות נקיני גם מזדים חשוך עבדיך, בגל"ט אנ"ס (ברוך גומל לחייבים טובות, אמן נצח סלה).
בשנים קמ"ב-קפ"ג (1382-1423) העתיק הסופר ר' יוסף בן עודד בן כוכב הלוי מספר כתבי יד, משנה תורה לרמב"ם מדע-אהבה, וכן ספר מצוות לרמב"ם. נכתב במימון עודד בן יפת הלוי. כתב היד השני נכתב במימון ר' מימון בן דוד בן שלום.
בקולופון כתוב:
שלים בסייעתא דשמיא בתלתא בשבא דהוא תריסרי יומין בירח תמוז שנת אתרצ"ג לשטרות הקמ"ב ליצירה (1382). יהא סימן טוב על מריה עודד בן יפת בן יפת בן עודד הלוי למהגיה ביה הוא וזרעיה וזרע זרעיה אנ"ס.
(בצד הקולופון כתוב):
והכותב יוסף הלוי בר' עודד הלוי זלה"ה בן כוכב הלוי יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אנ"ס. ברוך שסייעני להשלימו ב"ה וברוך שמו.
בשנת קצ"ג-1433 הועתקו הלכות ברמב"ם בקרית ת'לא. בכתב היד 122 דפים. לא ידוע שם הסופר.
בשנת ת"א-1641 העתיק הסופר ר' סעדיה בן זכריה סידור תפילה. בסידור פירושים והגהות בשולי הדפים. בכתב היד גם פסוקי "חסדי ה"' הנאמרים לפני מגילת אסתר.
בקולופון כתוב:
נשלם זה הסידור בחסד האל וברחמיו במעלי שבא דהוא חודש תמוז שנת אתתקנ"ב שנין לשטרי (ת"א- 1641), במאתא ת'לא יחרוב ויצדי וירושלם תתבני. תהא שנה זו סוף וקץ לכל הצרות תחילה וראש לכל הבשורות, כן יאמר קורא הדורות אמן וכן יהי רצון. יזכה המתחיל והמסיים בזה הסידור יזכו כולם לחזות בנועם ה' ולבקר בה' אלהים ימח'... וטעינו ונסתר מעינינו... אני קל הקלים (השם נמחק והיה כתוב, כנראה. סעיד בן זכריא).
בשנת תל"ד-1674 נכתב גט בישוב, אך בגלל שהגט חסר לא ידוע שמות הבעל והאשה. חתומים: ר' זכריה בן סעיד ור' אברהם בן יוסף.
לאחר גלות מוזע בשנת תל"ט-ת"מ (1679) לא חזרו היהודים לגור בשכונתם המקורית, והיא הפכה להיות השכונה לערבים בלבד. המוסלמים הקצו להם שטח מחוץ לעיר, ולשכונה הנפרדת החדשה של היהודים קראו "חייס".
בשנת ת"ס-1700 קם מלך חדש במערב תימן, אנס את היהודים להמיר את דתם, החריב את בתיהם ושדד את רכושם. חלק ברחו, חלק מתו על קידוש השם וחלק המירו את דתם. הישובים המוזכרים בגזרה זו הם מצפון ומצפון מערב לצנעא: חגה, ת'לא, צ'ולימה, כוחלאן, צברה, כ'מיר, בית עד'אקה, סוד, סודה, שרפה, ואדעה, צ'אהר, ועוד.
המיוחד בישובים אלו הם תושבי ת'לא "ועלו אותם המשתגעים אלי (עד) בלד ת'לא ובקשו לעשות כן, ונתחזקו אנשי ת'לא ועמדו כנגדם, והרגו מן המשתגעים הרבה ולזמו מהם כמו מאה איש והוליכו אותם אצל המלך אלנאצר והרגו אותם באוזל ונפלה עליהם חולשה", כפי שכתב הסופר ר' יוסף בן סעיד הלוי מעלם כ'מיר כנספח לקולופון. מעדות זו משמע, כי תושבי המקום היו חזקים מספיק כדי לנצח את חיילי המלך החדש, בשונה מתושבים באזורים אחרים.
בשנת בנ"א-ת"ק-1740 העתיק הסופר ר' סעדיה בן יצחק חבארה את הספר עין יעקוב. נכתב במימון שלמה בן אהרון בן שלמה. רשימת בעלים: יחיא בן יוסף תרכי אשר רכש מחביבה וסעידה בנות יהודה בן סלימאן בן הארון אלמדעי.
בקולופון כתוב:
נשלם בסיועתא דשמיא דהוא תלתא בשבא דהוא י"ח לחדש תשרי שנת בנ"א לשטרי במאתא ת'לא תווב"ב וירושלם ת"ו במהרה בימינו אמן. והכותב קל הקלים סעדיא בן יצחק המכנא חבארה טוב ימחול לי על כל מה ששגיתי וגרעתי... ונכתב על שם האח הטוב... שלמה בן אהרן בן שלמה, יזכיהו השם להגות בו הוא וזרעו...
בהסתמך על כתבי היד והאירוע הקודם, נראה, כי עד למאה הי"ז והי"ח הקהילה היהודית היתה גדולה וחזקה, ומכאן ואילך קטנה הקהילה ונחלשה, שכן כתבי היד שמצאתי לאחר תקופה זו מעטים, ומצב הקהילה כדלקמן.
בשנת תקצ"ו-1836 נכתבה כתובה בנשואי יוסף בן סעיד ופצ'ה בת יחיא. חתומים מנהיגי הקהילה, כנראה: ר' יוסף בן יחיא ור' יחיא בן סלימאן.
בשנת תרי"ט-1859 סייר בתימן ר' יעקוב ספיר, אשר כתב בספרו, כי הקהילה היהודית מנתה שלושים וחמש משפחות. ראש הקהילה ר' יחיא. לא היה בקהילה רב קהילה ואף לא שוחט, ואת הבשר היו מביאים מהקהילה הסמוכה בשבאם. מדובר בתופעה יוצאת דופן בתימן, שלקהילה בת עשרות משפחות אין רב ואין שוחט, כאשר בקהילות אחרות כל מבוגר שני או שלישי מוסמכים לשחוט. יתכן ומצב זה קשור למצב הקשה שהיה במקום עקב הדרישות לממן את ההוצאות הצבאיות של האימאם. רוב היהודים נמלטו, חיו במקומות אחרים והיו באים רק לשינת לילה.
בעיר היו צורפים יהודים מצנעא, אשר עבדו במטבעה המלכותית, וכן יוסף טירי, אשר עסק ביצור אבק שריפה עבור האימאם.
בשנת תרמ"ו-1886 העתיק הסופר ר' יחיא בן יחיא עדוי את שלוש המגילות, במימון ר' יחיא בן אברהם אלצ'אהרי. בכתב היד נ"ב דפים.
בקולופוך כתוב:
נכתבה לתשוקת יחיא בן אבראהם הארון אלצ'אהרי שצ"ו מעיר ת'לא... שנת שני אלפים ומאה ותשעים ושבע לשטרות (תרמ"ו-1886) (חתימה מסולסלת).
בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים שמש ראש הקהילה ר' סעדיה עוזירי.
בשנת תרע"א-1911 פעל בתימן שליח העלייה יבניאלי, והוא כתב בספרו, כי "יש מארי שני מת'לא יחיא בן יחיא שהוא גר שם, ואין סדרים". כלומר, קהילה לא מאורגנת, המשך למצב הקשה שמתאר ספיר באמצע המאה הי"ט.
בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בכפר תשע משפחות בערך.
בפנקס השליחות של השד"ר ר' שלמה נדאף, שליח הקהילה התימנית בירושלים בשנים תרע"א-תרפ"ו (1911-1926), מפורטים שמות התורמים: יחיא מנס, יחיא בן סלימאן, סלימאן בן הארון, סאלם בן יחיא, יהודה בן סאלם, חיים בן (משפחת) עדוי, הארון בן מוסא, סעיד עדוי, והגבאי סעיד עזירי. בסוף נכתב בפנקס 26, וכנראה, שכל יהודי המקום תרמו 26 ריאל.
יש לשים לב, שבפנקס לא נכתב ליד שם כלשהוא התואר מרי, ומשמע, שאף בשנים אלו לא היה רב לקהילה. גבאי הצדקה ר' סעיד עוזרי.
סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית חמש עשרה משפחות: זביב, עדוי, עוזרי, הלוי, ועוד. רב הקהילה סמוך לעלייה מרי שלמה בן יחיא זביב, אשר נפטר בשנת תש"ה-1945, לפני העלייה הגדולה.
דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ שתי נשים: ילדה יתומה ואשה נשואה כבת עשרים עד שלושים שנה. שם המשפחות: זביב, מנס ומעברי.